המשותף לטומאות שבתזריע ומצורע
בפרשת תזריע עסקנו בטומאתה של היולדת ובקרבנה. ראינו גישות שונות בפרשנות באשר למשמעות הקרבן והטומאה. בעיוננו לפרשת מצורע, נבקש להציע משמעות כוללת לכלל הטומאות המוזכרות בפרשות תזריע ומצורע.
הטומאות המצויות בפרשות הללו, שהן למעשה חטיבה אחת, הן:
א. יולדת.
ב. מצורע, לסוגיו.
ג. זב.
ד. מוציא זרע.
ה. נידה.
ו. זבה.
המכנה המשותף של הטומאות הללו הוא שהן נגרמות בעקבות יציאת דבר-מה מן הגוף. עובדה זו יכולה להסביר מדוע טהרת טמא מת המופיעה בבמדבר י"ט, אינה מצויה בפרשות תזריע-מצורע. טמא מת, על אף חומרתו מבחינת דרגות הטומאה, הוא אדם שבא במגע עם טומאה, ובכך הוא שונה מהותית ממי שהטומאה קשורה בדבר היוצא מגופו. טמא מת בא במגע עם אובייקט של טומאה, בעוד כאן מדובר בסובייקט המפריש דבר-מה הגורם לטומאה. אציין עוד שאף שהצרעת אינה דבר היוצא מהגוף, היא תופעה שבגוף המופיעה בו באופן חיצוני, ולכן הדמיון שבה לדבר היוצא מן הגוף הוא מתבקש. אף צרעת בגדים ובתים, שהם סוגים נוספים של הצרעת, על אף שאינם קשורים לגוף האדם, משמרים את העיקרון של תופעה חיצונית. אם נראה בבגד ובבית הרחבה של גופו של אדם, הרי שלמעשה גם בהם מתקיים העיקרון המשותף לכל הטומאות של פרשות תזריע-מצורע, בניגוד, כאמור, לטמא מת שטומאתו אינה קשורה לבקיעה אימננטית אלא למגע עם החוץ.
טומאה ומשכן
כדי להציע משמעות לעולם הטומאה והטהרה, נפתח בשאלה אם קיימת זיקה כלשהי בין טומאה וחטא. האמת ניתנת להיאמר שלא מצאנו בפרשות תזריע ומצורע שום זיקה בין השניים. על אף אחד מן הטמאים הללו לא נאמר בתורה שהם חטאו ובעקבות כך באה להם הטומאה. מעיון בכתוב עולה כי עולם הטומאה הוא פונקציה של הרחקה מן המשכן. כלומר, יש ניגוד בין קדושת המשכן ובין הטומאה ולכן הטמא מורחק מן המשכן או ממחנה השכינה. כך למשל נאמר ביולדת: "וּשְׁלֹשִׁים יוֹם וּשְׁלֹשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טָהֳרָה בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע וְאֶל הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא עַד מְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ" (יב, ד). על אף דמי הטהרה של היולדת, היא עדיין נחשבת טמאה ולכן עליה להימנע מלגעת בקודש או לבוא אל המקדש.
גם ראשיתו של ספר במדבר העוסק בסידור מחנה ישראל ונסיעתו, מזהיר את הטמאים: "צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ: מִזָּכָר עַד נְקֵבָה תְּשַׁלֵּחוּ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה תְּשַׁלְּחוּם וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָם" (במדבר ה, ב-ג). המחנה אשר ה' שוכן בתוכו אינו יכול להכיל טומאה, ולכן על הטמאים לצאת ממנו. גם כאן הטומאה משמשת כניגוד להשראת השכינה, שאינה יכולה לדור עם הטומאה בכפיפה אחת. עיקרון זה חוזר על עצמו בסיום פרשת מצורע: "וְהִזַּרְתֶּם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִטֻּמְאָתָם וְלֹא יָמֻתוּ בְּטֻמְאָתָם בְּטַמְּאָם אֶת מִשְׁכָּנִי אֲשֶׁר בְּתוֹכָם" (טו, לא). הפרישה מן הטומאה מונעת את המוות שהוא תוצאה של טומאת המשכן שה' שוכן בתוכו.
טומאה וחטא
בשונה מן העולה מפרשיות הטומאה בכתובים, חז"ל, כידוע, הצביעו על החטא שבסיבתו מגיעה הצרעת. במסכת ערכין מצויים דברי חז"ל, כגון:
ואמר ר' יוסי בן זימרא: כל המספר לשון הרע - נגעים באים עליו, שנאמר: +תהילים ק"א+ מלשני בסתר רעהו אותו אצמית, וכתיב התם: +ויקרא כ"ה+ לצמיתות, ומתרגמינן: לחלוטין, ותנן: אין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט אלא פריעה ופרימה.
אמר ריש לקיש, מאי דכתיב: +ויקרא יד+ זאת תהיה תורת המצורע? זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע (ערכין טו ע"ב).
א"ר שמואל בר נחמני א"ר יוחנן על שבעה דברים נגעים באין: על לשון הרע, ועל שפיכות דמים, ועל שבועת שוא, ועל גילוי עריות, ועל גסות הרוח, ועל הגזל, ועל צרות העין (שם טז ע"א).
אולם נראה שבדברי חז"ל הללו יש מסר חינוכי להתרחקות ממידות רעות, יותר מאשר יצירת זיקה הכרחית של סיבה ותוצאה בין עולמות החטא והטומאה. שהרי אם זו הכוונה של חז"ל, כיצד ניתן יהיה לנמק את חטאה של הנידה, למשל? הרי דם הנידה מופיע במעגליות מחזורית חודשית, וכיצד ניתן לקשור בינו ובין חטא ספציפי של האישה? גם היולדת שעסקנו בה בעיון הקודם, אחרי ככלות הכל לא ברור מה חטאה הקונקרטי, עד שהבאנו מדברי ה"שם משמואל" שלפיו היולדת כלל לא חטאה, והטומאה הכרוכה בה קשורה בניגוד העמוק שבין המעמד הרוחני הגבוה של הלידה ובין הנפילה חזרה אל המציאות, הבאה לאחריה.
טומאה ומוות - שיטת ריה"ל
ריה"ל הציע בספרו "הכוזרי" תשתית רעיונית המבקשת להעמיד את מושגי הטומאה והטהרה כמתייחסים בהתאמה אל המוות והחיים:
אמר החבר: כבר אמרתי לך שאין ערך בין שכלנו ובין הענין האלהי, וראוי שלא נטרח לבקש עלת אלה הגדולות והדומה לזה. אבל אני אומר אחר בקשת המחילה מבלתי שאגזור שהוא כן, שאפשר שתהיה הצרעת והזיבות תלויות בטומאת המת, כי המות הוא ההפסד הגדול, והאבר המצורע כמת, והזרע הנפסד כן מפני שהיה בעל רוח טבעי מוכן להיות טפה שיהיה ממנה אנוש, והפסדו כנגד כח החיות והרוח.
ואיננו משיג בהפסד הזה לרב דקותו אלא בעלי הרוחות הדקות והנפשות החשובות, המשתדלות להדבק באלהות והנבואה או בחלומות האמתיות והמראות הברורות. ועוד יש עם שימצאו כובד בעצמם בעוד שלא רחצו מקריים, וכבר נוסה, שמפסידים במגעם הדברים הדקים, כפנינים והיינות, ורובנו משתנה מקרבת המתים והקברות, ומתבלבלת נפשנו זמן מה בבית אשר היה בו מת, ומי שהוא עב הטבע אינו משתנה לזה. כאשר אנחנו רואים דמיון זה בשכליות, מי שהוא מבקש לזכות מחשבתו בחכמות המופתיות, או זכות נפשו לתחנה ולתפלה יצא היזק מישיבת הנשים, וחברת הליצנים והתעסק בשירי האהבה והשחוק (ספר הכוזרי, מאמר ב, אות ס).
ריה"ל מתנצל אמנם על נתינת טעם למצוות, דבר שהוא נמנע מלעשותו בשל המרחק האינסופי שבין הציווי האלוקי הבלתי נתפס ובין מוגבלות ההשגה האנושית, אך אחר בקשת המחילה הוא מטעים שהטומאות כולן קשורות במוות, "כי המוות הוא ההפסד הגדול". ואכן, לפי חז"ל אבי אבות הטומאה הוא המת. את הצרעת, מבין ריה"ל כמוות של אבר. כמו כן, הוא טוען שהוצאת זרע והפסדו הינה איבוד הפוטנציאל שהיה גלום בה - הבאת חיים לעולם בדמות אנושית.
ריה"ל מוסיף וטוען שהיכולת לחוש את ממשות הטומאה תלויה ברמה הרוחנית של האדם. רק "בעלי הרוחות הדקות והנפשות החשובות, המשתדלות להדבק באלהות והנבואה", הן ברות השגה ותחושה בעולמה של טומאה.
הרעיון של ריה"ל להבין את הטומאה והטהרה בהקשר לחיים ומוות מסתבר לאור מיקומם המפתיע של פרשות הטומאה. קדמה לפרשות הטומאה פרשת שמיני שבה מסופר על מותם של בני אהרון נדב ואביהוא. ומייד לאחר פרשות הטומאה פותחת פרשת אחרי מות במילים הבאות:
וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי יְקֹוָק וַיָּמֻתוּ: וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֶל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָאָרֹן וְלֹא יָמוּת כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת (טז, א-ב).
הדיבור של ה' למשה אחרי מות שני בני אהרון, ראוי היה להופיע לכאורה מייד אחרי סיפור מותם בפרשת שמיני. העיסוק בפרשות הטומאה באופן משתלשל מסיפור המוות של בני אהרון, הולם את תפיסת ריה"ל שישנו קשר הדוק בין מושגי הטומאה והמוות.
אולם הצעת הריה"ל לזהות את הטומאה עם המוות טעונה הרחבה וביאור. אמת היא שמצורע קשור במוות. לא רק חז"ל אמרו שמצורע חשוב כמת (נדרים סד ע"ב), אלא אהרון הכהן אמר זאת למשה כשנצטרעה מרים: "אַל נָא תְהִי כַּמֵּת אֲשֶׁר בְּצֵאתוֹ מֵרֶחֶם אִמּוֹ וַיֵּאָכֵל חֲצִי בְשָׂרוֹ" (במדבר יב, יב). אך ריה"ל לא התייחס לטומאת יולדת, ואף את טומאת שכבת זרע שאליה התייחס הוא ראה כהפסד פוטנציאל חיים. כיצד יסביר ריה"ל את העובדה שהתורה קובעת ששכבת זרע מטמאת לא רק כאשר הזרע נפסד אלא גם כאשר הוא מביא חיים לעולם במסגרת קיום יחסי אישות? הרי עצם יציאת הזרע מטמאת, גם כאשר הזרע הגיע אל רחמה של האישה והביא חיים.
ניסיון לבאר מדוע שכבת זרע מטמאת, לאור הזיקה שבין מוות מצוי בדברי הרמב"ן (טו, יא):
וטעם טומאת שכבת זרע (פסוקים טז-יח) אף על פי שהוא בטבע התולדה, כטעם טומאת המת, כי המקור משחת, והשוכב לא יודע אם ישחת זרעו או יהיה ממנו ולד נוצר.
כמו הריה"ל, גם הרמב"ן מקשר בין יציאת הזרע ובין המוות, והוא מעורר את השאלה מדוע זרע המביא חיים לעולם בכלל הטומאה ייחשב. תשובתו היא, שבעת יציאת הזרע לא ידוע אם אכן יביא חיים. הקושי בדברי הרמב"ן הוא מדוע חוסר הוודאות מה יעלה בגורלה של הטיפה גורם לטומאה באופן קטגורי, הרי ברור שתפקידו המקורי של הזרע הוא להביא חיים לעולם, ולא ההיפך. ועוד: קשה לומר שכל טומאת שכבת זרע הינה ספק טומאה בלבד.
כמו כן, כיצד יסביר הרמב"ן את טומאת היולדת, שוודאי כבר הביאה חיים לעולם? כזכור מהעיון בפרשת תזריע, את קרבן החטאת של היולדת הסביר הרמב"ן ככופר כדי שתירפא, ולא ככפרה על חטא, אך כיצד יסביר את עצם תופעת הטומאה הכרוכה בלידה?
טומאה ומוות - הצעה משלימה
נראה שניתן לצעוד בכיוון שהציע ריה"ל ולהסביר כך: אכן העיקרון המכונן את הטומאה הינו הקשר למוות, ויש לבאר שכל הטמאים למעשה מאבדים חיים.
המצורע, כפי שכבר אמרנו, הוא בעל אבר מת. הזבה מאבדת דם, שעליו אמרה התורה: "כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ" (דברים יב, כג). הדם הוא עיקר החיוניות של האדם, ולכן איבודו הוא תחילת מוות. אף הזב המאבד מגופו נוזל באופן בלתי רצוני דומה לעיקרון של איבוד הדם של הזבה, והראיה לכך הוא עצם השימוש של התורה בשורש המשותף "זב" לגם לזבה וגם לזב.
הנידה טמאה אף היא משום שדם המחזור שלה מבטא את העובדה שפוטנציאל חיים אבד, שאם היה ממומש והאישה הייתה נכנסת להריון, היה פוסק ממנה דם הנידה.
ויש להסביר לפי העיקרון הזה גם את טומאת היולדת וטומאת שכבת זרע. אמנם היולדת מביאה חיים לעולם, אך למעשה בלידה עצמה היא גם מאבדת חיים. הכיצד? יודעת כל אישה שלמעשה במהלך הריונה היא מנהלת "חיים כפולים" - חייה וחיי עוברה. האישה נושאת בקרבה את עוברה החי, מרגישה את דופק החיים שלו, את תזוזותיו ובעיטותיו. האישה ההרה הינה למעשה תופעה של "חיים בתוך חיים". כאשר מסיימת האישה את תקופת ההיריון היא מביאה חיים לעולם, אך בד בבד באופן פרדוקסאלי היא מאבדת את החיים שהיו בקרבה. הלידה היא גם פרידה ולכן יש בה צד כואב ומטמא.
ייתכן שבאופן זה ניתן להסביר את קביעת התורה שטומאת היולדת נקבה גדולה מטומאת היולדת זכר. מבחינה מדעית, תינוקת מאבדת בעת לידתה מספר ביציות עצום, ולכן הפרידה מכוח החיים בעת הלידה נכון לא רק באשר לתינוקת עצמה, אלא גם לכוח הפוטנציאלי של הנכדים[1]. לכן, אולי, טומאת היולדת נקבה ארוכה משל היולדת זכר. היולדת זכר מאבדת את כוח החיים שהיה בתוכה באופן קטן יותר, שכן בניגוד לאישה, ייצור תאי הזרע הזכריים הוא נמשך באופן מתמיד במהלך החיים.
באופן גרעיני יותר, אך לפי אותו כיוון מחשבה שעליו הצבענו בטומאת היולדת, ניתן להסביר את טומאת שכבת הזרע. כוח החיים שטמון היה בגופו של הגבר משתחרר ממנו החוצה, ועובדת איבוד החיים ממנו כשלעצמה יוצרת את הטומאה, גם אם היא תוצאתה הבאת חיים לעולם.
לפי עיקרון זה ניתן אולי להסביר מדוע חלק מן הטמאים מביאים קרבן וחלק אינם מביאים. היולדת מביאה קרבן כי היא איבדה חיים ממשיים שהיו בתוכה. אף המצורע מאבד בצרעתו אבר שהוא חלק ממשי מגופו. הזב והזבה מאבדים דם ממשי, שהוא כאמור הנפש. אלה שאינם טעונים קרבן הם הנידה והמוציא זרע. ניתן לומר שטומאתם קלה יותר מכיוון שאצלם איבוד כוח החיים הוא פוטנציאלי בלבד, בשונה מן הטומאות האחרות שבהן יש איבוד חיים ממשי.
טומאה וחטא אדם הראשון
אמנם ראינו לעיל שקשה ליצור קשר של סיבה ותוצאה בין חטא ספציפי לטומאה, אולם ניתן לומר כי הטומאה קשורה למושג החטא באופן כללי יותר.
בעיוננו לפרשת תזריע עמדנו על דברי רבנו בחיי והריקאנטי שלפיהם היולדת מביאה קרבן ככפרה לא על חטאה הפרטי, אלא כתיקון לחטא אדם הראשון. הרעיון הוא שהעולם כולו, לאחר חטא האדם הראשון שרוי בעננת חטא קיומית, ולכן הפעילות הדתית שלנו מכוונת כולה לתיקון אותו חטא ראשיתי.
ואכן, המוות עצמו נקשר עם חטא אדם הראשון. הקב"ה מבשר לאדם הראשון שאם יחטא - ימות: "וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת" (בראשית ב, יז). והכוונה היא: "בעת שתאכל ממנו תהיה בן מות" (רמב"ן שם).
חטא אדם הראשון שידד את מערכות הקיום האידיאליות שלפניו, וממנו והלאה החטא נטבע במציאות עצמה. לא רק האדמה התקללה אלא אף האישה התקללה "הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים" (בראשית ג, טז). לפיכך, בהמשך לרבנו בחיי וריקאנטי, כל לידה מהדהדת מחדש את קללת חטא אדם הראשון.
כידוע מחז"ל, לאחר שיתוקן חטא אדם הראשון, "עתידה אשה שתלד בכל יום, שנאמר +ירמיהו לא+ הרה ויולדת יחדיו" (שבת ל ע"ב). נמצא שהמנגנון הטבעי הכרוך בייסורי הלידה והעיבור, ואף דם הנידה עצמו נולד לעולם בעקבות חטא אדם הראשון:
והאמר ר' יצחק עשר קללות נתקללה חוה דכתיב ואל האשה אמר הרבה ארבה [ג, ט"ז] אלו שני טיפי דמים דם נדה ודם בתולים... (ילקוט שמעוני, בראשית רמז לא).
נראה שבאופן זה ניתן לזהות את עקבות חטא אדם הראשון גם באשר לטומאת שכבת זרע. אמנם יציאת הזרע מביאה חיים לעולם, אולם חטא אדם הראשון יצר כשל מובנה גם בהקשר הזה, כמו שהוא יצר מבנה חדש בגוף האישה, הכולל את דם הנידה במחזוריות טבעית. במסגרת פליטת זרע שהביאה חיים לעולם, פגש תא זרע אחד, מתוך מאות מיליונים של תאי זרע נוספים, את הביצית. כל מאות המיליונים של התאים האחרים יצאו לכאורה לריק.
ואמנם כתבו בעלי הקבלה שטיפת זרע היוצאת בקדושה ומגיעה לייעדה הנכון, חלה עליה קדושה ולא טומאה:
הטעם להיות שכבת זרעו של אדם מטמאה כי היא כמו המת המסתלק משם הנשמה שהיא חלקו של הב"ה. וכבר ידעת עונש המוציא שכבת זרע לבטלה שהוא כמו הורג את הנפש, שנאמר [ישעיה נז, ה] שוחטי הילדים, ואמרו רז"ל [נדה יג ע"א] אל תקרי שוחטי אלא סוחטי, כי לא ניתן השפע הזה להוציאו מפי האמה כי אם בבת זוגו, ואז שורה על הטפה ההיא נשמה טהורה הבאה מצד הקדושה, אבל כשיוצא שלא כסדר שורה על הטפה ההיא רוח טומאה (ריקאנטי טו, טז).
אולם הדבר אמור מן הבחינה הרוחנית. בעולם הגשמי, רובה המוחלט של הטיפה מת והולך לאיבוד.
הכותב הוא ראש ישיבת ההסדר המאירי
[1] ויקיפדיה, "מערכת הרבייה": "אישה, שלא כגבר, אינה מייצרת בחייה ביציות. לאישה יש כבר בחודש החמישי להתפתחותה ברחם כל הביציות שיהיו לה אי-פעם, וכמות הביציות מתחילה לרדת כמעט מידית, כשהרבה מהן מתות. בשעת הלידה יש לאישה כ-400,000 ביציות שהן כרבע מסך כל הביציות שהיו לה בהתחלה. בגיל ההתבגרות יש לאישה רק אחד חלקי 13 מסך זה, וקצב איבוד הביציות ממשיך להיות קבוע עד גיל 35 בערך, ואז קצב האיבוד מכפיל את עצמו. הפסקת הביוץ והמחזור מתרחשת כשלא נותרו בשחלות כמות מספקת של ביציות כדי לייצר מספיק הורמונים לצורך השלמת המחזור".