עולם העסקים בימינו, מזמן לרבים מאיתנו, הזדמנויות של רווח כספי גבוה ומהיר, ללא שום עמל ויגיעה. אדם מסוגל להרוויח כסף רב , במהירות גדולה וללא מאמץ מיוחד. תופעה זו הולכת ומתרחבת ולצערנו, במקרים מסוימים, מסכנת את אלו שמתפתים לשיטה. ננסה לברר באמצעות פרשתנו, מהי דרכה של תורה, ביחס שבין רווח באמצעות עמל ויגיעה לבין הרווח המגיע לאדם, ללא מאמצים גדולים. כיצד עלינו לחנך את ילדינו בנושא חשוב זה?
לקראת סיומה של פרשתנו, בפרק י"ז פס' א' - ז', עדים אנו לתלונה נוספת, במסכת הטענות של בני ישראל כלפי משה. הפעם, מגיע העם לרפידים ואין להם מים לשתות. לאחר צעקותיהם של בני ישראל על משה, מצווה אותו הקב"ה לקחת את מטהו בידו ולהכות בצור. משה מכה בצור ואכן, יוצאים מים רבים והעם שותה לרוויה.
בפסוק האחרון בפרשייה זו (פס' ז') כתוב:
"ויקרא שם המקום מסה ומריבה על ריב בני ישראל ועל נסותם את ה' לאמר היש ה' בקרבנו אם אין".
יש לשאול, מדוע לא כתוב כאן: "...ועל נסותם את ה' לאמר היש ה' בקרבנו אם לא"?! מדוע משתמשת התורה כאן במילה "אין" במקום במילה השגורה יותר: "לא", כפי שמצאנו בפרשתנו, בניסיון המן ( פרק ט"ז, פס' ד'): "למען אנסנו הילך בתורתי אם לא"?!
אמנם, הביטוי "אם אין" מופיע במקום נוסף בתורה:
בספר בראשית, פרק ל' פס' א' - ג', מגוללת התורה את סיפור עקרותה של רחל אמנו. רחל מחכה זמן רב להריון, אך דבר זה, משום מה, נמנע ממנה. כאבה גדל, במיוחד לאור העובדה, כי אחותה (צרתה) לאה מצליחה כבר ללדת כמה ילדים.
ברוב צערה וכאבה, פונה רחל אל יעקב בעלה ומבקשת ממנו: 'הבה לי בנים ואם אין - מתה אנוכי'.
כדי להבין ביטוי עמוק זה, יש לעיין בדבריו הנפלאים של ה"שם משמואל" על פרשת "ויצא" ומתוך כך, ניתן יהיה להבין גם את המתרחש בעניין מסה ומריבה, המופיע, כאמור, כאן בפרשתנו.
מן המפורסמות הוא, כי ארבע האימהות היו נביאות וא"כ, יש לשאול, כיצד קרה, שרחל איננה יודעת שתלד שני בנים? האם הדבר נעלם ממנה, וא"כ מדוע?
מבאר ה'שם משמואל', כי הסיבה לכך נעוצה בדברי המדרש האומר, כי הקב"ה גרם לעקרותן של האימהות, משום שהתאווה לתפילתן, וכך נאמר במדרש, בשיר השירים רבה, פרשה ב':
" רבי חלבו בשם ר' יוחנן: מפני מה נתעקרו אמהות? בשביל שהיה הקב"ה מתאוה לשמוע שיחתן".
ברם, גם דברי מדרש אלו אומרים דורשני. וכי יעלה על הדעת, שהאימהות, על לא עוול בכפן, יסבלו את הצער הגדול של עקרות, אך ורק בגלל שהקב"ה מתאווה לשמוע את תפילתן?
כדי לעמוד על עומקה של המילה "אין" ומשמעותה, בשתי הפרשיות שהזכרנו לעיל, מציין ה"שם משמואל" את דברי הזוהר הקדוש, המתייחס לפסוק שציטטתי לעיל, בעניין מסה ומריבה (פס' ז').
וכך כותב הזוהר הקדוש, ביחס לפסוק הנ"ל:
'א"ר אבא: מאי דכתיב: היש יי' בקרבנו אם אין, וכי טפשין הוו ישראל דלא ידעי מלה דא, והא חמו שכינתא קמייהו וענני כבוד עלייהו דסחרון לון ואינון אמרו היש יי' בקרבנו אם אין? גוברין דחמו זיו יקרא דמלכיהון על ימא, ותנינן ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל, אינון אשתכחו טפשין ואמרו היש יי' בקרבנו אם אין?
אלא (נשא קכט א) הכי קאמר ר"ש: בעו למנדע בין עתיקא סתימאה דכל סתימין דאקרי אין, ובין זעיר אפין דאקרי יי', ועל דא לא כתיב: היש יי' בקרבנו אם לא, כמה דכתיב: הילך בתורתי אם לא, אלא היש יי' בקרבנו אם אין, אי הכי אמאי אתענשו? אלא על דעבידו פרודא ועבידו בנסיונא דכתיב ועל נסותם את יי', אמרו ישראל אי האי נשאל בגוונא חד, ואי האי נשאל בגוונא אחרא, ועל דא מיד ויבא עמלק'.
שואל הזוהר הקדוש, וכי טפשים היו ישראל, שהעזו להתלונן על משה ועל ה' ולשאול "היש ה' בקרבנו אם אין"?! וכי לא ראו את כוחו וגבורתו של הקב"ה ואת השכינה שהשרה עליהם?! הרי ידוע, כי שפחה ראתה על הים, בקריעת ים סוף, מה שלא ראה גדול הנביאים, יחזקאל בן בוזי וא"כ, לא ברור כיצד התקוממו בני ישראל נגד ה'?
תשובתו של הזוהר הקדוש, מתבססת על כך, שישנם שני ביטויים, המלמדים על שני סוגי הנהגה שונים של ה' בעולם:
1. 'עתיקא סתימאה דכל סתימין' הנקרא "אין" - פירוש: זהו שפע הבא בחסד ה', ללא התעוררות מלמטה.
2. 'זעיר אפין' הנקרא הויה, כלומר, שפע המגיע לעם ישראל, רק לאחר תפילות ותחנונים.
לפיכך, הדברים מבוארים באופן נפלא!
רצונם של בני ישראל במדבר היה לדעת אם המים, שעומדים הם לקבל, באים מכוח 'עתיקא סתימאה דכל סתימין', הנקרא "אין", כלומר: בחסד, או מזעיר אפין, כלומר, רק לאחר עבודה תפילה ותחנונים, ולכן באו באופן מכוון דרך תלונה. לכן אומרים בנ"י: "היש ה' בקרבנו אם אין" - כי רצונם היה לברר אם המים שהם מקבלים הם בבחינת - היש ה' ('זעיר אפין' - באמצעות תפילה ותחנונים) בקרבנו, אם אין ('עתיקא דכל סתימאה דכל סתימין' - בחסד, ללא שום מאמץ).
הוא הדבר גם בדרישתה של רחל מיעקב, בעניין עקרותה. הרי ברור, שהאימהות היו נביאות וידעו בבירור, כי בסופו של דבר, יילדו בנים, שהרי אין קיום והמשך לעולם בלא כך, אך אם לא היו מתפללות לכך, היה הדבר בא בדרך של חסד ("אין"), והדבר היה תלוי 'בעתיקא סתימאה דכל סתימין'.
אמנם, ידוע כי דבר הבא בחסד גמור - איננו מתקיים כל כך, ולכן ישנה עדיפות לדבר הבא בעמל רב, מהתעוררות מלמטה ('זעיר אפין' (הויה) - תפילה ותחנונים), יותר מאשר קבלת דבר בחסד, ללא שום עמל ויגיעה, שהרי דבר שנקנה בעמל - יש לו יותר קיום וקרוב הדבר שלא ייבטל.
לכן, אומר השם משמואל, נתעקרו האימהות כדי שיתפללו, ויוולדו להן ילדים בהתעוררות שמלמטה ולא בחסד גמור מאת ה', כדי שיהיה להם קיום בעולם. זו גם הסיבה, שרחל אומרת ליעקב: " הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי", כלומר, רחל יודעת, כי יוולדו לה ילדים, אך היא איננה יודעת באיזה אופן - האם בחסד גמור מאת ה' או בהתעוררות של תפילה. לכן אומרת רחל: אם אין - אם יוולדו הילדים באופן של אין - בחסד גמור מאת ה' - מתה אנכי, שהרי, כנראה, שלא יהיה להם קיום בעולם.
כמו-כן בפרשתנו, מבוארים הדברים בצורה נפלאה.
בני ישראל אינם באים כאן מתוך תלונה, כשאר המקומות בהם התלוננו. הם רוצים לברר, האם המים שיקבלו יהיו בבחינת 'זעיר אפין', על פי כוח התפילה והתחנונים שלהם או שמא יבואו להם המים על פי המידה של 'עתיקא וכו', בבחינת חסד גדול. גם כאן ברור, שבני ישראל מעדיפים לקבל את המים באופן של תפילה ותחנונים ולא בחסד, שהרי אם יבואו המים בחסד, לא יהיה להם קיום לזמן ארוך, כבמקרה שיבואו להם אחר עמל ויגיעה, מתוך תפילה ותחנונים. (אמנם, יש עדיין לעסוק בשאלה, מדוע דרישתם של בני ישראל במסה ומריבה היה בבחינת חטא, אך אכמ"ל).
מדברינו כאן עולה, כי ישנה חשיבות גדולה להשיג דברים בעמל ויגיעה, לאחר תפילה, תחנונים והשתדלות רבה, כפי צרכו של האדם ולא לסמוך על חסדים ועל רווח גדול ומהיר, ללא כל עמל, שהרי במקרה זה, אין לדבר קיום.
חילוק זה נכון, הן בעולם הגשמי והן בעולם הרוחני. תורה הנקנית בעמל ויגיעה גדולה, עדיפה בהרבה על פני תורה שנקנית ללא עמל, שהרי לקניין תורה הבא בקלות וללא עמל - אין קיום לאורך זמן.
הכותב הוא ראש אולפנת בני עקיבא צפירה