בהיותי בכנס בין-לאומי ובין-דתי בארה"ב בקיץ שעבר, הרצה בפנינו פרופסור המתמחה בסכסוכים על רקע דתי. בהרצאתו, בעניין סכסוכים על מקומות קדושים, סיפר לנו על מאבק ממושך ועקוב מדם בין שני שבטים מדתות שונות על מקדש בדרום אמריקה. כל אחד מן השבטים טוען לבעלות ראשונית על האתר הקדוש. בכל כמה שנים משתלט שבט אחד על המקדש ומכריז עליו כאל בית מקדשו והורג אנשים רבים מן השבט השני וחוזר חלילה. מסקנת ההרצאה הייתה כך: לכל אחד הנראטיב שלו וממילא השאלה ההיסטורית 'מי היה כאן קודם' הינה חסרת משמעות ולה תוצאות הרסניות ורצחניות. במקום זאת, וכדי לפתור את המלחמות הדתיות בדורנו, עלינו לשאול מה ניתן לעשות עכשיו ולא מי היה כאן ראשון.
טענה זו נשמעת הגיונית מאד בהציגה את הוויכוח על מקומות קדושים כוויכוח טיפשי בין ילדים קטנים מי היה ראשון או מי יותר חזק. זאת, במקום לדון כאנשים בוגרים המשלימים עם מציאות הווית וחושבים באופן פרודוקטיבי מה ניתן לעשות מכאן ואילך.
יצאתי מהרצאה זו עם הרבה חומר למחשבה אולם קיננה בי ההרגשה שליבי ושכלי נוטים לכיוון אחר. האם העובדות ההיסטוריות אכן חסרות משמעות? האם אין כל ערך לאמת היסטורית? האמנם שאלת בעלותו של אדם או אומה על ארץ ומקום הינה שאלה ילדותית?
בפרשת חיי-שרה אנו קוראים על אברהם אבינו המבקש לקנות את מערת המכפלה עבור 'אחוזת קבר'. בני חת מקבלים את אברהם בסבר פנים יפות ומציעים לו הצעה נדיבה ביותר: הם מזמינים את אברהם לקבור את שרה בבית הקברות שלהם אפילו ללא תמורה כספית וללא קניית השדה. אלא שאברהם מסרב להצעה ומתעקש על אחוזת קבר נפרדת וכן לקנותה ב'כסף מלא'.
לכאורה, דברי בני חת מיוסדים על טוב לב. של רצון נתינה בחינם ולעומת זאת אברהם מתעקש על קניין. האם אברהם איננו סומך על טוב ליבם וכנותם של בני חת? האם יש כאן מעשה קטנוני של אברהם? האם לא פספס כאן אברהם אבינו הזדמנות לייסד יחסי שכנות עם עמי הארץ המבוססת על טוב לב, על פרגון והדדיות במקום על קניין כספי ורכושני?
פילוסופים מדיניים בעת המודרנית חלקו בשאלת זכות הקניין של האדם הפרטי. ג'ון לוק מן הצד האחד הצדיק את הקניין הפרטי וראה בו פועל יוצא של מאמץ האדם בעולם. לעומתו, ז'אן ז'אק רוסו ראה בקניין הפרטי כשורש החולי האנושי. עבורו, הקניין הוא הרע בהתגלמותו. המצב הטבעי הוא טוב ושלום. כל המלחמות בעולם התחילו עת הגיע אדם, תקע דגל על חלקת אדמה והכריז 'שלי'. הבעלות, ואם נרצה בשפה נפשית - האגו, היא זו שמייצרת את המתח שבין אנשים, היא זו שממציאה את הכעס, האיבה והמלחמה. אם נקרא את סיפור פרשת השבוע מתוך עיני רוסו אזי ישנה ביקורת גדולה על אברהם שכן בעצם קנייתו את מערת המכפלה הוא זה שמייצר את האיבה, את הפירוד, את המלחמה.
אלא, שדבריו של רוסו יפים בתיאוריה אך לא למעשה. ביטול קניינו של האדם הריהו כביטול האדם. הגותו של רוסו היא שעמדה ביסוד המשטרים הטוטליטריים באירופה של העת החדשה. מי שמבקש לבטל את קנייניו של האדם מבקש גם לבטל את אישיותו ומאמצו האנושי. ומכאן הדרך להשיל את האדם מרכושו ואף מחייו קצרה. דווקא הערכה של הארציות ושל מעשי האדם הפשוטים כמו קניית מקום ושמירה על ביתו, הן אלו שמביאים לכבד את האדם ולשמירתו.
סיפורי אברהם אבינו, בראשית בניית האומה הישראלית, מבקשים לכונן תפיסה אחרת. הללו סיפורים של 'סימון גבולות'. אברהם יוצא מביתו וממולדתו כדי להתבדל ולהקים אומה עצמאית בארץ נפרדת. הבטחותיו של הקב"ה לאברהם מסתכמות בזרע וארץ. כלים, מסגרות. גם בקניית מערת המכפלה מבקש אברהם אבינו לסמן טריטוריה. הדרך להנחיל תורה מתחילה בדרך ארץ וזו מתחילה בעמידה ושמירה על קיומו הפרטי של האדם והאומה.
אל תוך דרך הארץ של האבות יוצק הקב"ה את עשרת הדברות ובתוכן: לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב. שורש העוולות המוסריות בעולם מגיע בעקבות טשטוש הגבולות שבין אדם לאדם, בין משפחה למשפחה, בין עם לעם ובין הרכוש השייך לכל אחד מהם. התפיסה המוסרית של התורה מתחילה בכך שהיא נותנת אמון ומכבדת את המאמץ האנושי לקניין.
פירוש רש"י הראשון על התורה, אותו פירוש מפורסם שמביא את דרשת ר' יצחק על הקדמת סיפורי בריאת העולם וספר בראשית לענייני המצוות, מדבר בעצם על טענת הגזל שיכולה להיות לאומות העולם כנגד ישראל ואחיזתם בארץ כנען. אולם כנגדם אנו טוענים כי לה' הארץ ומלואה והוא 'קונה שמיים וארץ', ברצותו לקחה וברצותו נותנה. הנה גם כאן הקניין ושאלת הבעלות היא העומדת בבסיס התפיסה המוסרית הישראלית וזאת, ע"פ רש"י, ההצדקה לחומש בראשית כולו.
מה שעומד מאחורי פועלו של אברהם הינה תפיסה מוסרית. המוסר הישראלי מתחיל בכיבוד קיומו ורכושו של הזולת ויותר מכך - את המרחב החברתי-תרבותי. הרב יהודה ליאון אשכנזי [מניטו] (סוד מדרש התולדות חלק א), בעקבות הראי"ה זצ"ל (לנבוכי הדור פרק ח ועוד), מסביר כי הלאומיות היא שורש המוסר באשר היא איננה מתיימרת למחוק את ההבדלים שבין עמים שונים; הדרך-ארץ הישראלית מבקשת לבסס את העולם על כיבוד שונותו של הזולת ורק מתוך כך להתחיל להנחיל את התורה הקדושה. השלב השני כמובן הוא שלב התיקון, הבירור, העלאת הניצוצות, אולם דרך ארץ קדמה לתורה.
מלחמות על מקומות קדושים נובעות לא מתוך עקשות על 'מי היה ראשון' אלא מתוך רמיה-עצמית והתעלמות מן האמת ההיסטורית וחוסר כבוד לרכושו ומקומו של הזולת. לא בכדי שתי הדתות הגדולות של העולם המערבי הביאו לשפיכות דמים יותר מכול דת אחרת דווקא בשל הנסיון שלהם למחוק את ההיסטוריה. דווקא משום שאין כל ערך למאמץ האנושי ההולך ונבנה לאורך השנים.
אכן, שקיעה בשאלות הסטוריות ועיוורון למציאות העכשווית הינה מעשה אידיאולוגי-אווילי הן ברמה המעשית והן ברמה האמונית. בפן המעשי משום שכדי לקדם את המציאות למקום טוב יותר עלינו בראשית להכיר בה ולפעול מתוכה. ברמה האמונית משום שהקב"ה מגלגל את ההסטוריה ומסבב את הסיבות וממילא המציאות סביבנו טומנת בחובה רצון אלוקי. מאידך, לא ניתן לבנות עתיד ללא עבר. שמירה על ערך האדם, הכבוד ההדדי שבין אנשים ובין אומות מתחילה בשאלות הקטנות, הארציות, ההסטוריות. משום שהם אלו ששומרים על האדם ופועלות. השאלה מי היה כאן קודם היא משמעותית. היא קריטית משום שהיא מבררת מי פועל באופן אלים וגזלני. שאלה זו קשורה לשאלת הקניין ולכיבוד מעמדו של אדם, של אומה ושל אמונה. ויותר מכך, היא מחייבת אותנו לבסס חיים ומוסר על אמת או לפחות בחתירה אליה.
העיקשות של עם ישראל לשייכותנו לארץ ישראל איננה רק עבורנו. היא אבן דרך חשובה בדרך לתיקון העולם וגאולתו.
הרב שראל רוזנבלט הוא ר"מ בישיבת הסדר או"ת מחניים מבית 'אור תורה סטון'