על זהות מפתיעה

החיפוש אחר הזהות, הוא חיפוש אחר הזיהוי, אחר ההיכרות, אחר המוכר והידוע. ההכרות - הן של האחר והן של העצמי - מרגיעה חרדות המתעוררות אל מול הלא נודע. מכאן נובעת סכנה של יצירת דימוי זהות נוח - הן של האחר והן של העצמי. נוח מכיוון שהוא מתיימר להכיר את המזוהה, לצפות את התנהגויותיו ולא להיות מופתע מהן. אברהם הוא בעל זהות מפתיעה, כזאת שקשה לכלול אותה במרובעים, לתייג אותה ולהדביק עליה תוויות. ככזה הוא מסייע לקוראי סיפורו להיחלץ ממלכודת יצירת הדימויים ולהיפתח אל הישות כפי שהיא.

בהגיעו למצרים, ניצב אברם מול דילמה: לדבוק באמת ולספר כי שרי היא אשתו ולהסתכן כי יהרגו אותו, או לשקר ולומר כי היא אחותו:

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב לָבוֹא מִצְרָיְמָה, וַיֹּאמֶר אֶל שָׂרַי אִשְׁתּוֹ: הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ.
וְהָיָה כִּי יִרְאוּ אֹתָךְ הַמִּצְרִים וְאָמְרוּ: אִשְׁתּוֹ זֹאת, וְהָרְגוּ אֹתִי וְאֹתָךְ יְחַיּוּ.
אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ, לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ, וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ.

זאת ההכרעה המוסרית שקיבל אברם, להעדיף את השקר והביטחון על פני האמת והסיכון. כאשר מתגלע סכסוך בין רועי אברם לרועי לוט, שוב ניצב אברם מול דילמה: האם להתעמת עם לוט ועם רועיו, או לוותר ולסגת:

וַיְהִי רִיב בֵּין רֹעֵי מִקְנֵה אַבְרָם וּבֵין רֹעֵי מִקְנֵה לוֹט, וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי אָז יֹשֵׁב בָּאָרֶץ.
וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל לוֹט: אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין רֹעַי וּבֵין רֹעֶיךָ, כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ.
הֲלֹא כָל הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ. הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי. אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה, וְאִם הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה.

אברם מכריע להימנע מעימות, לוותר, ואף לתת ללוט את זכות הבחירה הראשונה. צירוף שתי ההכרעות, יכול ליצור אצלנו דימוי של זהות: אברם הוא אדם המפחד מעימות, המעדיף פתרון עקום או פתרון שמחירו רב על פני עמידה על דעתו ועל עולמו. נוסיף לכך את היענותו של אברם לרצונה הנחוש של שרי לענות את הגר:

וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם: חֲמָסִי עָלֶיךָ! אָנֹכִי נָתַתִּי שִׁפְחָתִי בְּחֵיקֶךָ. וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה, וָאֵקַל בְּעֵינֶיהָ. יִשְׁפֹּט ה' בֵּינִי וּבֵינֶיךָ!
וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל שָׂרַי: הִנֵּה שִׁפְחָתֵךְ בְּיָדֵךְ, עֲשִׂי לָהּ הַטּוֹב בְּעֵינָיִךְ. וַתְּעַנֶּהָ שָׂרַי וַתִּבְרַח מִפָּנֶיהָ.

נוסיף לכך פרשה שאיננה כלולה בפרשתנו - המשא ומתן המתרפס עם עפרון על קניית מערת המכפלה [פרק כ"ג], והדימוי של זהות הנמנעת מעימות ומתרפסת בפני החזק - יתחזק. אך אברם מפתיע. כאשר הוא שומע על נפילת לוט בשבי, עומדות בפניו כמה חלופות לתגובה: ראשית - הוא יכול להתעלם, בהינתן יחסי הכוחות שבין מלכים ובין בעל משפחה. שנית - הוא יכול לנהל משא ומתן ולהציע מחיר עבור פדיית לוט. שלישית - הוא יכול להיאבק. שתי התגובות הראשונות, מתאימות לזהות שתודעתנו נוטה ליצור לאברם. אך אברם מכריע אחרת:

וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו, וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת וַיִּרְדֹּף עַד דָּן.
וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו וַיַּכֵּם, וַיִּרְדְּפֵם עַד חוֹבָה אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל לְדַמָּשֶׂק.
וַיָּשֶׁב אֵת כָּל הָרְכֻשׁ, וְגַם אֶת לוֹט אָחִיו וּרְכֻשׁוֹ הֵשִׁיב, וְגַם אֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הָעָם.

נסו נא לחשוב, האם הייתם צופים התנהגות שכזאת של אברם? מהירות, נחישות, נחרצות. ממש לא צפוי, לא עולה בקנה אחד עם ההתרחשויות האחרות. התודעה שלנו מחפשת סדר, ועל כן מנסה להציע הסבר שיתאים לכל קבוצת התגובות של אברם. יהיה מי שיאמר: אברם הוא איש מתון, אך כאן לא היתה לו ברירה. יהיה מי שיאמר: אברם הוא איש חזק ונמרץ, אך דווקא ממקום הכוח שלו הוא יכול להציע פשרה וויתור. אך ישנה עוד אפשרות, ובה אני רוצה להתבונן. יכול להיות, שהנחת היסוד שלנו בדבר אחדות אישיותו של אברם - שגויה. אולי אברם הוא כלי המכיל זהויות שונות, כמה פעמים התגלתה זהותו האחת, והנה עכשיו התגלתה זהות אחרת. מי שהתיימר וטען שהוא מכיר את אברם, שתגובותיו צפויות מראש והכרחיות - התבדה. אברם יכול להפתיע, כפי שכל אדם יכול להפתיע. אברם יכול להפתיע לא רק מפני שיש לו בחירה לפעול בכל התרחשות כפי רצונו ולא כפי שמצפה ה'מכיר' אותו שיפעל, אלא גם מפני שיש לו זהויות שונות היכולות להתגלות בהזדמנויות שונות.

לא כל אדם זוכה לחיות במלואן את זהויותיו השונות. יש לחצים גדולים ועצומים על האישיות להיות אחת, קוהרנטית ומובנת. חלק מהלחצים הם חיצוניים, החברה מצפה מאיתנו להיות מובנים ועקביים. חלק מהלחצים הם פנימיים, אנחנו מפחדים להתנהג באופן שאיננו אופייני לנו. אם אני איש שקט ומתון, מפחיד אותי לפתע להציב קווים אדומים, לצעוק או להילחם על קיומם. למה? כי זה לא מתאים לי. אברם לא פחד. הוא לא נכנע לציפיות חיצוניות ופנימיות, ופעל כאן כפי שרצה לפעול. בכך אולי יובן באופן חדש הדו שיח בינו ובין מלך סדום:

וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ סְדֹם אֶל אַבְרָם: תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ.
וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל מֶלֶךְ סְדֹם: הֲרִמֹתִי יָדִי אֶל ה' אֵל עֶלְיוֹן, קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ.
אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל, וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ, וְלֹא תֹאמַר: אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם.

שנים רבות חשבתי, שעמדתו של אברם נובעת מזיקתו לריבונו של עולם. אברם לא רוצה שמלך סדום יאמר 'אני העשרתי את אברם', הוא רוצה שרק ריבונו של עולם יעשיר אותו. עתה אני מתבונן בפסוקים האלה באור אחר. אברם הפתיע גם את עצמו. הוא העיז לגלות זהות חבויה, זהות תקיפה כוחנית כריזמאטית ואלימה. הוא הריק שלוש מאות אנשים ממנוחתם למסע מטורף, הוא רדף, הוא גילה כישורים אסטרטגיים וחילק את מחנהו, הוא הכה, הוא רדף, הוא השיב את לוט ואת אנשיו ונשיו ואת הרכוש. הוא גילה את עצמיותו, והוא רוצה לשמור עליה. הוא לא מוכן לאפשר למלך סדום לפרוש עליו את חסותו, לבלוע את עצמיותו.

עתה מובנות לי יותר פתיחת הפרשה וסיומה. בפתיחת הפרשה נקרא אברם ללכת מארצו וממולדתו ומבית אביו. לא כל אדם היה מוכן לניתוק הזה, זהו לא רק ניתוק גיאוגרפי זה גם ניתוק של זהות. אברם מוכן לנתק את זהותו, מפני שבניגוד למרבית האנשים הוא חווה בחופשיות את זהויותיו השונות. מי שחי כך את חיי הזהות שלו, לא תלוי במרכיבי זהות אחת. הוא תלוי במשפחתו ובארצו, הוא מוכן למסע ההרפתקאות שמזמן לו ריבונו של עולם. בסוף הפרשה מל אברהם בן התשעים ותשע את בשר ערלתו. מרבית בני האדם נרתעים מלמול את עצמם, לא רק מפחד הכאב. הפגיעה בגופך ובמיוחד באיבר המין, יכולה להתפרש כפגיעה בזהות ובעצמיות. מי שחי זהות אחת, נוטה גם לאחד את גופו ואת זהותו. מי שחי כמה זהויות, יכול גם להבחין בין גופו לבין נפשו. זה האיש היכול למול את עצמו, ולא לחוות זאת כסירוס וכביטול האישיות והנפש. אברם ההופך לאברהם - וגם כאן שחרור מזהות אחת ומעבר לשנייה - הוא איש בן חורין. איש בן חורין הוא איש היכול להיות אותנטי ונאמן לכל זהות וזהות הרוחשת בקרבו. בהתבונני בדמותו, אני מקבל ממנו השראה, לחיות את חיי שלי באופן משוחרר יותר.