מוצאי יום כיפור הוא רגע ממש מיוחד. 25 שעות, עמדנו בתפילה ושירה לפני הקב"ה, ללא אוכל, ללא שתייה, בלי דאגה לצורכי הגוף שלנו - ממש כמו מלאכי השרת... אבל בואו נזכור שבמשך היום והצום, אנחנו מרגישים, מי פחות ומי יותר, את החולשה ואת המועקה: סה"כ, מספיק שנמנע מכמה גרמים של מזון לעשות את דרכם לעבר הבטן שלנו ואנחנו הופכים חלושים ומותשים, בקושי מחזיקים מעמד. חתיכת פרדוקס הייתי אומר...
ובכן, יש הרואים באדם לא יותר מבהמה משוכללת. תכל'ס, הם צודקים: המערכות הגופניות של האדם ושל הבהמה די דומות וחוקרים גילו שכ-95% מה-DNA של הקוף ושל האדם זהים (היי, עכשיו אני מבין למה אני כל כך אוהב בננות!).
נכון, אבל מהעבר השני יש הרואים באדם יצור רוחני, בעל שאיפות גבוהות ואידיאלים, תודעה טהורה ובלתי מוגבלת שאינה כבולה על ידי החומר.
אז מה אנחנו באמת? אנושיים או אלוקיים? בהמות או מלאכים?
הפסוק הראשון של פרשתנו מדבר בדיוק על זה: "וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי מוֹתוֹ." (דברים לג, א). על המילים אִישׁ הָאֱלֹהִים אומר המדרש (דברים רבא, פרשה יא): "מחֶצְיוֹ ולמטה: איש, מחֶצְיוֹ ולמעלה: אלהים". מוסיפה הגמרא (חגיגה טז.): "ששה דברים נאמרו בבני אדם: [...] שלשה כמלאכי השרת: יש להם דעת כמלאכי השרת, ומהלכין בקומה זקופה כמלאכי השרת, ומספרים בלשון הקדש כמלאכי השרת. שלשה כבהמה: אוכלין ושותין כבהמה, ופרין ורבין כבהמה, ומוציאין רעי כבהמה."
לפי האמור, משה רבנו, בתור נציג האנושות - אינו "או/ או" אלא "גם וגם". חצי ממנו מוגבל וכבול בחבלי החומריות וחצי ממנו אלוקי ובלתי ומוגבל. חציו חול וחציו קודש.
מה עושים עם הנתון הזה, איך זה משפיע עלינו ועל החיים שלנו?
ניתן לענות על ידי התבוננות קצרה על מעשה הבריאה: הבורא כביכול "טרח" לברוא את כל העולם והיקום על מנת להניח בו את האדם, נזר הבריאה. כל ה'טירחה' הזאת נועדה אך ורק כדי ליצור יצור כִּלְאַיִם, מורכב מגוף חומרי ונשמה אלוקית. ולמה? כדי שנוכל לבחור באמת, שנוכל לעשות שימוש אמיתי בבחירה החופשית שלנו, כי זו האפשרות היחידה בה נוכל לבחור בטוב מעצמנו. וכשאנו בוחרים בטוב, הטוב הזה שייך לנו ולא היה כדוגמתו גם לפני הבריאה.
לכן אנחנו גם 'איש' וגם 'אלקים', גם כמו בהמות וגם כמו מלאכים. המאזן הזה מאפשר לנו לקחת אחריות על החיים שלנו ולהיות מסוגלים לבחור. בכל פעם שאנו בוחרים בחירה מוסרית לצד הטוב, אנו מכריעים את הכף לצד הרוחני, מוסיפים אור והופכים את עצמנו ואת כל העולם כולו לטוב יותר. בשפה התורנית, זה נקרא "להמליך את הקב"ה בעולם".
וכך כותב הרמב"ם (הלכות תשובה פרק ג, ח): "לפיכך צריך כל אדם שיראה עצמו כל השנה כולה, כאילו חצייו זכאי וחצייו חייב; וכן כל העולם, חצייו זכאי וחצייו חייב: חטא חטא אחד - הרי הכריע עצמו והכריע את כל העולם כולו לכף חובה, וגרם להם השחתה; עשה מצוה אחת - הרי הכריע את עצמו והכריע את כל העולם כולו לכף זכות, וגרם להן תשועה והצלה. זה הוא שנאמר "וצדיק, יסוד עולם" (משלי י,כה), זה שצידק עצמו הכריע את כל העולם כולו והצילו."
אבל זה לא הכל, ניתן ללמוד מהצירוף בין הרוחני לגשמי משהו מהותי נוסף: גישת היהדות אינה מתעלמת מהחומר כמו דתות וגישות אחרות (ראו סעיף נזירים למיניהם בעולם שמפרישים את עצמם מחיים גשמיים ברמות כאלה ואחרות), היא מקדשת אותו ורוצה לתקן אותו יחד עם כל העולם כולו ("לתקן עולם במלכות שדי"). היהדות לא בורחת מהעולם, היא משנה אותו והופכת אותו לטוב יותר. וזה מחזיר אותנו לימים שבין יום הכיפורים לסוכות: תכלית כניסת הכהן הגדול לקודש הקודשים ביום כיפור אינה חוויה רוחנית "מעיפה" אלא חזרה לעולם כדי לתקן אותו (זוכרים? אֱמֶת מַה נֶּהְדָּר הָיָה כֹּהֵן גָּדוֹל בְּצֵאתוֹ מִבֵּית קָדְשֵׁי הַקָּדָשִׁים). וגם אנחנו מתבקשים להתחיל בבניית הסוכה ממש מיד אחרי הצום (או "איך הופכים מלאך לבוב הבנאי תוך כמה שעות...").
כל זה קשור גם לשמחת תורה שבו אנחנו קוראים את פרשת "וזאת הברכה" כולל הפסוק הנ"ל. למה נדרשות 2 חגיגות לתורה? למה גם חג מתן תורה (שבועות) וגם שמחת תורה? שבועות הוא מתן תורה, מלמעלה למטה, מהצד הרוחני, השכלי והלימודי. לעומת זאת, בשמחת תורה, חוגגים את קבלת התורה, את השמחה האנושית. לכן לא לומדים כמו בשבועות אלא רוקדים עם התורה.
ובכן, אנחנו גם בהמיים וגם רוחניים ומטרתנו היא לקדש את החומר. השאלה היא: מה אנחנו בוחרים בכל רגע?
הכותב הינו מאמן אישי וזוגי ליצירת שינוי משמעותי, מטפל בדמיון נובע, מרצה ומנחה סדנאות.