על הגמישות

הפתיחה - זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה - יוצרת ציפייה לעיקרי תורת ההפעלה של הקורבן המרכזי. אך לאכזבתנו, הפרשה פונה לעסוק בניקוי הפסולת והזבלים שנותרו על המזבח מיום אתמול. נניח שכבר קיבלנו שתנאי הכרחי לזרימת עבודת הקרבנות הוא פינוי הזבלים, מצפה לנו עוד הפתעה. שתי מערכות של בגדים דרושות לשם הפעולה הזאת

חדשות כיפה ד"ר משה מאיר 26/03/15 10:05 ו בניסן התשעה

על הגמישות
משה מאיר, יחצ, צילום: משה מאיר, יחצ

פרשת צו פותחת בפרשת העולה, הפעם - בניגוד לפרשה הקודמת, ויקרא - עם הוראות מעשיות לכוהנים:

צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר: זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה, הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר, וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ.

וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד וּמִכְנְסֵי בַד יִלְבַּשׁ עַל בְּשָׂרוֹ, וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת הָעֹלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ, וְשָׂמוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ.

וּפָשַׁט אֶת בְּגָדָיו וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים, וְהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, אֶל מָקוֹם טָהוֹר.

וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ לֹא תִכְבֶּה, וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר, וְעָרַךְ עָלֶיהָ הָעֹלָה, וְהִקְטִיר עָלֶיהָ חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים.

אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ, לֹא תִכְבֶּה.

הפתיחה - זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה - יוצרת ציפייה לעיקרי תורת ההפעלה של הקורבן המרכזי. אך לאכזבתנו, הפרשה פונה לעסוק בניקוי הפסולת והזבלים שנותרו על המזבח מיום אתמול. נניח שכבר קיבלנו שתנאי הכרחי לזרימת עבודת הקרבנות הוא פינוי הזבלים, מצפה לנו עוד הפתעה. שתי מערכות של בגדים דרושות לשם הפעולה הזאת:

וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד וּמִכְנְסֵי בַד יִלְבַּשׁ עַל בְּשָׂרוֹ...

וּפָשַׁט אֶת בְּגָדָיו וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים...

בואו וננסה לפענח את פשרה של הפרשה, נתחיל בניסיון לזהות את הבגדים. ביחס למערכת הבגדים הראשונה, שם רש"י לבו לשני קשיים קטנים בתיאור. ראשית - מהו 'מִדוֹ'? זאת מילה מוזרה שיש לתת לה פשר. שנית - מה פשר הציווי 'ילבש על בשרו'? הרי ברור שלובשים על הבשר? והנה פירושו:

'מדו בד' - היא הכתונת. ומה תלמוד לומר 'מדו'? שתהא כמידתו.

'על בשרו' - שלא יהא דבר חוצץ בינתיים.

יש נטייה ללבוש בגדים פשוטים כשהולכים לזרוק את הזבל, בגדים הזרוקים על הגוף, גדולים ממידתו ועל כן נוחים. יש נטייה - אם היינו קודם בגופיה - לשים על עצמנו משהו, וכך לרדת אל הפח. הקריאה כאן היא ללבוש בגדים ייצוגיים, צמודים, להוריד את בגדי 'ב' - את הגופייה - ולעלות על 'א'. כל זאת הופך את העבודה הבזויה לעבודה חשובה, עבודה הדורשת הכנה מודעות וכוונה. ראיה לפירושו מפסוק בספר שמואל:

הֵם עִם הָאֶבֶן הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר בְּגִבְעוֹן וַעֲמָשָׂא בָּא לִפְנֵיהֶם וְיוֹאָב חָגוּר מִדּוֹ לְבֻשׁוֹ וְעָלָיו חֲגוֹר חֶרֶב מְצֻמֶּדֶת עַל מָתְנָיו בְּתַעְרָהּ וְהוּא יָצָא וַתִּפֹּל.

[שמואל ב' כ' ח']

כשם שהחרב מוצמדת על מתניו, כך - כנראה - גם ה'מידו' היא מערכת בגדים צמודים. ומה לגבי הבגדים האחרים? כך כותב עליהם רש"י:

'ופשט את בגדיו' - אין זו חובה אלא דרך ארץ, שלא ילכלך בהוצאת הדשן בגדים שהוא משמש בהן תמיד. בגדים שבשל בהן קדרה לרבו אל ימזוג בהן כוס לרבו, לכך ולבש בגדים אחרים פחותין מהן.

רש"י - בעקבות התלמוד - מורה כי הבגדים האחרים הם בגדים פחותים. בפירושו לתלמוד מורה רש"י כי הבגדים האחרים הם 'שחקים', כלומר בגדים בלויים. על פי פירוש זה, אמנם לניקוי המזבח יש ללבוש מדים יפים וצמודים, אבל להוצאת הזבל - הדשן - אל מחוץ המחנה, יש ללבוש בגדים פחותים ובלויים. לי נראה יותר כי גם הבגדים האחרים הם בגדים מסוג א', הם רק אחרים. מאחר שמדובר בעבודה מלוכלכת, יש להחליף את הבגדים גם במעבר מהשלב הראשון לשני כדי שתמיד יהיו בגדים נקיים ויפים.

בואו ונתבונן בסוגיה. הכהן הוא דמות חשובה בעולם הסובב סביב בית המקדש. הוא זוכה לכבוד, מתנות כהונה ונחלה. בהיותו מופקד על הקודש, הוא נמצא בעמדת כוח. סכנה אורבת לו, כי ינצל את הכוח לרעה. כך קרה עם בני עלי, שלקחו מעל ומעבר למגיע להם. והנה מוטלת עליו מטלה, הדורשת ממנו 'ללכלך את הידיים' ואת הבגדים. קשה להחזיק את השניות הזאת, רוב האנשים אינם מסוגלים להחזיק אותה. מנהל הבנק יתקשה לנקות את השירותים, מפקד הבסיס לשמור באישון לילה. כאן נדרשת מהכוהן הגמישות הזאת, הוא לא רק מקריב את הקרבן על גבי המזבח - הוא גם מנקה את הפסולת אחריו. איך מחנכים לגמישות? איך יוכל אדם לא להתקבע בתפקידו במיוחד אם התפקיד הוא רם ונישא? ישנן שתי דרכים אפשריות: הדרך האחת - דרך חילופי הבגדים. החלפת בגדים מבגדי הדר לבגדי עבודה, גוררת בעקבותיה את גמישות הנפש העוברת מאופן של הדר וגובה לפשוט ולנמוך. הכהן מתחיל את עבודתו בבגדים מהודרים, ואת חלקה השני מבצע בבגדים פחותים. הדרך השניה - דרך שמירת בגדי ההדר. דווקא השמירה על בגדים יפים והחלפתם כשהם מוכתמים באחרים נקיים ומגוהצים, יוצרת מסגרת שבתוכה מתאפשרת הגמישות. אדם שמסגרותיו מצומצמות, לא יצליח להיות גמיש. כמו מישהו הכלוא בצינוק, שלא יכול לנוע בגמישות. לעומת זאת כשיש מסגרת מהודרת, יכולה הנפש לנוע בה ממצב התואם את ההדר עד למצב הפכי ללא הוד וללא הדר.

ההתקבעות והנוקשות היא אחד האויבים הגדולים של החיים הראויים, מפני שאחת מתכונות היסוד של החיים היא ההפתעה והשינוי. מי שאינו מסוגל לעבור במהירות ממנוחה לתנועה, לזהות איום חדש ולהתאים עצמו להתמודד אתו, לזהות הזדמנות ולנצל אותה - יישאר מאחור. חיינו הפרטיים והציבוריים רוויים בדוגמאות של מצבים משתנים. מי שלא גילה גמישות מחשבתית ורגשית - החמיץ את השעה. ממסד הוא אחד מאויבי הגמישות, הכהונה היא ממסד שכזה. במבחן התוצאה הכהונה כשלה, הממסד התנוון ולא השכיל להתאים את עצמו לתנאים החדשים והמשתנים. כאן אנחנו עדיין בשלב החלום. ייתכן שאילו הפנימו הכוהנים את הגמישות הנדרשת מהם - לובשי בגדי הכבוד והתפארת - בפינוי הדשן, אולי לא היתה הכהונה קורסת. לו ידעו לשחק בהומור את התפקיד של זורק הזבל בבגדי הכהונה היפים, אולי היו ממשיכים להוביל את העם ולא מפסידים את מעמדם לחכמים.

עוד דפי פרשת השבוע, מאמרים, סיפורים ושירים אפשר למצוא בבלוג:

moshemeir.blogspot.co.il

👈 ביום ראשון כ"א אדר ב (31.3.24) תחת הכותרת "האומץ לדבר על זה" יתקיים כנס מיוחד בנושא מתמודדי נפש בצל המלחמה. לפרטים נוספים לחצו כאן