המצווה האחרונה במצוות התורה מופיעה בפרשתנו: "וְעַתָּה, כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת, וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל - שִׂימָהּ בְּפִיהֶם:" (דברים ל"א, י"ט)
מה זאת אומרת - התורה היא... שירה? בעיני רבים היא יותר דומה לספר חוקים (עם התראות, אזהרות ועונשים) או סיפורים מוסריים, אולי ספר פילוסופי או תיאולוגי - אבל בטח לא שירה.... כדי להבין את זה, בואו ננסה להבין מהי "שירה" בכלל, לעומת "פרוזה". בעצם, איך משפט מסוים מוגדר כ"פרוזה" בזמן שמשפט אחר, המורכב פחות או יותר מאותם מילים, מכונה "שירה"?
ניקח מקרה פשוט (אני אוהב דברים פשוטים). בחורה מתקשרת לחברתה ואומרת לה: "איזה באסה, אני חולה." לא, לא - זה לא שירה, אפילו אם יש היום "אמנים" שיכולים לנסות ולטעון שזה כן ואפילו שמשמיעים לנו את זה ברדיו. זו באמת פרוזה.
אבל מה עם המשפט הבא, הדומה במקצת: "חוֹלַת אַהֲבָה אָנִי" (שיר השירים ב ה). אה, זה כבר סיפור אחר... כי אני יודע מה זה "אני", מה זה "חולה" ומה זה "אהבה". אבל "חוֹלַת אַהֲבָה אָנִי" - שלושת המילים האלו ביחד - זה כבר שירה.
ואיך נוצר הקסם שבשירה?
קודם כל, נשים לב שהשירה מחפשת אסתטיקה. עומד לרשותה ארסנל לא קטן של טכניקות (כמו משקל, מקצב, חריזה וכו') שמטרתן אחת: להפוך את הנאמר ליפה יותר, נעים יותר לפה ולאוזן. יש בשירה מימד של דרישת ההרמוניה והאסתטיקה שאין בפרוזה בדרך כלל.
בנוסף, השירה עושה שימוש נרחב בדימוים ומֶטָפוֹרוֹת. לכו תשאלו דוקטורים למיניהם - אין כזו מחלה "חולי אהבה". זה לא מופיע בשום ספר רפואה ואף סטודנט לא שמע על סימפטום כזה בכל המסכת הארוכה של לימודיו. רק המשורר מסוגל להפיח משמעות נוספת, חבויה, למילה שלא הייתה מיועדת לשימוש זה במקור. השירה אכן מרבה לְדַמּוֹת דבר לדבר. הכל ב'כאילו' בשירה: "אני כל-כך אוהב שאני כאילו כמו חולה". דרך השימוש בדמיון, השירה מחברת את הרוח לגשם, היא משתמשת במילים קיימות וארציות כדי לקשור אותן לעולם הרוח ולהצביע אל מעבר למציאות החומרית שלהן.
כתוצאה מכך, השירה זקוקה לפירושים שמבקשים לפענח את המסר הנסתר המועבר דרך המֶטָפוֹרוֹת: מה הייתה כוונת המשורר? למה דימוי זה ולא אחר? וכן הלאה. מכאן שאין פירוש אחד לשירה, אלא כל אחד יפרש לפי ההקשרים שלו. יהיו פירושים יותר קרובים לכוונת המשורר וכאלה שרחוקים יותר. אבל הכל נשאר בגדר פירוש, כי לא יתכן אחרת בשירה.
זאת ועוד: השירה מחברת את הקוראים/שומעים לתכנים שלה באופן רגשי ולא שכלי בלבד. האסתטיקה והדמיון מחדירים את המסר באופן עמוק יותר, יוצרים הקשרים רבים ומסועפים בתוך נפש הקורא והשומע. כאילו שהטקסט מהדהד פנימה. השירה לא מיועדת לצרכים גשמיים ("תעביר לי את המלח") ולא לתיאוריות פילוסופיות, אקדמאיות או מדעיות. השירה היא חיבור ותרכובת של הכל, כשהסכום עולה על כל אחד ממרכיביו.
ובכן, אחרי תיאורים אלו - מהי תורתנו אם לא שירה? הרי מטרת-העל של התורה, על חוקיה וסיפוריה, היא לחבר שמים וארץ - לקשור את העולם הגשמי לעולם הרוחני. התורה היא דבר ה' המעביר מסר שמעֵבֶר למילים. כדי שהאדם יפענח את המסר האלוקי הגנוז בתורה, עליו ללמוד מפירושים שונים של אנשים אחרים וגם לפרש לעצמו, לפי העולם הפנימי שלו. רק כך נצליח להשיג "משהו" מכוונת "המשורר העליון". אבל פירוש שכלי בלבד איננו מתקרב למיצוי עומק המסר של הבורא: התורה מכוונת אותנו אל הרמוניית החיים המאוזנים והשמחים, היא מבקשת שנתחבר אל הרגש שלנו כדי לגשר בין המוח והחשיבה השכלית שלנו מצד אחד, ולגוף ולעשיה בפועל מצד שני.
וכשנתחבר לשירת התורה, לשירת הבריאה ולשירה הפנימית של הנשמה - נזכה להיות המשוררים של החיים שלנו. אֲשׁוֹרֵר שִׁירָה!
הכותב הינו מאמן אישי וזוגי ליצירת שינוי משמעותי, מטפל בדמיון נובע, מרצה ומנחה סדנאות.