בפרשת השבוע, פרשת ראה, מופיע הדיבר הבא:
בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם לֹא תִתְגֹּדְדוּ וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת.
כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱלֹהֶיךָ וּבְךָ בָּחַר ה' לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.
איסור ההתגודדות התפרש בתלמוד [יבמות י"ג ע"ב], כאיסור של עשיית חבורה ושריטה כביטוי לאבל. בכך מצטרף האיסור לאיסור הסמוך של שימת קרחה, כלומר פגיעה בגוף כביטוי לצער על המת. הנימוק 'כי עם קדוש את לה' אלוהיך', התפרש על רקע מנהג עמים אחרים לעשות חבורות ושריטות בגוף בעת צער על המת. בכך הפך האיסור לחלק מקבוצת איסורים שתכליתם להבדיל את ישראל מהעמים האחרים. ברצוני לשים את האיסור הזה בהקשר אחר, ובכך לתת לו פשר שונה.
במקורות היהדות יש הכרעה ערכית עקרונית, המתפרטת לפרטים רבים: ביחס שבין החיים לבין המוות, יש להיאחז בחיים ולהפנות עורף למוות. משורר תהילים הכריז, כי לא המתים אלא החיים הם אלה המהללים את אלוהים. לכוהן אסור להיטמא למת, ואהרון ננזף על ידי משה על כי פנה לאבל על בניו. התלמוד אוסר לבכות על המת יותר מידי [מועד קטן כ"ז ע"ב], ומספר על אישה שהשתקעותה היתרה באבל הובילה למות כל משפחתה. בספר שמואל ב' [פרק י"ב] מסופר על דוד הבוכה מרה על בנו החולה. כשמת הילד פחדו עבדיו לספר לו, פן יפגע בעצמו. להפתעתם, כשהבין דוד שהילד חי, התרחץ החליף בגדים וישב לאכול. כששאלו אותו לפשר התנהגותו הוא ענה:
...בְּעוֹד הַיֶּלֶד חַי צַמְתִּי וָאֶבְכֶּה, כִּי אָמַרְתִּי: מִי יוֹדֵעַ? וְחַנַּנִי ה' וְחַי הַיָּלֶד.
וְעַתָּה מֵת, לָמָּה זֶּה אֲנִי צָם? הַאוּכַל לַהֲשִׁיבוֹ עוֹד? אֲנִי הֹלֵךְ אֵלָיו וְהוּא לֹא יָשׁוּב אֵלָי.
בואו ונשבץ את איסור ההתגודדות במארג הזה, ונראה אותו כחלק מבחירתם של מקורות היהדות בחיים והפניית העורף אל המוות. הנימוק לאיסור מקבל אף הוא פשר חדש. הזיקה שבין העם לבין ריבונו של עולם, היא המובילה לבחירה בחיים ולא במוות. מדוע?
מי שמתבונן ביחסם של המקורות אל האלים האחרים - האלילים - מגלה דבר מפתיע. רבים חושבים שהתנ"ך שולל את האלילים מפני שהם דמויות גופניות וחושניות, ואילו ריבונו של עולם הוא אחר ביחס לעולם ואין לו גוף ולא דמות הגוף. אבל בכך יש השלכה של דמותו של ריבונו של עולם כפי שהצטיירה על ידי הפילוסופים, ובמיוחד על ידי הרמב"ם. דמותו התנ"כית יש לה גוף, אלא שאי אפשר לראות אותו ולחיות. יש לה איברים שונים - אף פה עיניים, ומכך שיש הדום לרגליו, משמע שיש לו רגליים. ההבדל בינו לבין האלילים איננו בכך שלהם יש גוף ולו אין, אלא בכך שלהם יש גוף דומם - הפסל - ואילו הוא אל חי.
לָמָּה יֹאמְרוּ הַגּוֹיִם אַיֵּה נָא אֱלֹהֵיהֶם?
וֵאלֹהֵינוּ בַשָּׁמָיִם כֹּל אֲשֶׁר חָפֵץ עָשָׂה.
עֲצַבֵּיהֶם כֶּסֶף וְזָהָב, מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם.
פֶּה לָהֶם וְלֹא יְדַבֵּרוּ, עֵינַיִם לָהֶם וְלֹא יִרְאוּ.
אָזְנַיִם לָהֶם וְלֹא יִשְׁמָעוּ, אַף לָהֶם וְלֹא יְרִיחוּן.
יְדֵיהֶם וְלֹא יְמִישׁוּן, רַגְלֵיהֶם וְלֹא יְהַלֵּכוּ לֹא יֶהְגּוּ בִּגְרוֹנָם.
כְּמוֹהֶם יִהְיוּ עֹשֵׂיהֶם, כֹּל אֲשֶׁר בֹּטֵחַ בָּהֶם.
יִשְׂרָאֵל בְּטַח בַּה', עֶזְרָם וּמָגִנָּם הוּא. [תהילים קט"ו]
ההנגדה איננה שלאלילים ישנם אברי גוף ולריבונו של עולם אין, אלא שהם נעדרי חיות ולא מדברים, לא רואים לא שומעים לא מריחים לא ממששים ולא מהלכים. מי שדבק באל חי, דבק בחיים ולא במוות. מכיוון שריבונו של עולם כרת ברית עם ישראל, אל להם להתגודד ולחבור אל המוות.
חכמים באותה סוגיה בתלמוד [ביבמות י"ג ע"ב] נתנו לאיסור ההתגודדות פשר נוסף, על פניו מנותק מהקשר הפרשה. הפשר הנוסף הוא האיסור להתגודד, להיעשות לאגודות אגודות. יש חובה לשמור על האחדות, ולא להתפלג למפלגות ולאגודות. האם יש קשר בין האיסור לבחור במוות על ידי התגודדות שהיא חבלה עצמית, ובין איסור ההתפלגות לאגודות? על פניו - לא. ובכל זאת אפשר לראות חיבור בין שני האיסורים.
הקהילה והעם הם אורגניזם גדול, חיותו היא באחדותו. ההתפצלות של הקהילה דומה למוות של היחיד. הבחירה בחיים כוללת את היחיד הדבק בשמחה ולא באבל, בחיים ולא במוות. היא כוללת גם את הרגש הלאומי והקהילתי הטבעי. לא בכדי הפילוסופים האקזיסטנציאליסטים ביד אחת הדגישו את היחיד, וביד השניה הדגישו את המוות ואת תודעתו שרק הוא יוצר את החיים המלאים אליהם הם חתרו.
הדגשת האחדות הלאומית עלולה לסטות ולהיהפך ללאומנות. זאת תמונת עולם בה הלאומיות נצבעת בצבעים של כוחנות ושל שנאת זרים. בישראל היום אנחנו נמצאים על קו הגבול, ישנן תופעות קשות שעברו אותו אל עבר המחוזות המסוכנים האלימים והרעים. חשוב לדייק, כדי לאפשר מחלוקת חופשית באזורים הבריאים והחיוביים. המחלוקת על הלאומיות היא מחלוקת חשובה, אסור לבלבל בינה ובין שלילת הלאומנות. יש תמונת עולם המדגישה את הלאום, ויש החולקת עליה ומדגישה את היחיד. חשוב ששני הקולות יושמעו, המחלוקת כדרכן של מחלוקות מפרה את כל אחד ממצדדי אחד מצדדיה. מה שאין כן ביחס ללאומנות האלימה, כאן אין שני צדדים ויש להילחם בה ובכל מופעיה. האם בגבולות המחלוקת על הלאומיות אפשר לבנות תמונת עולם שתשים דגש גם על היחיד וגם על הקהילה? האם אפשר מצד אחד לאסור את ההתגודדות ומצד שני לחייב אותה עד לכדי חיוב האינדיבידואליות? זו שאלה מאתגרת. אוכל לומר בגוף ראשון: כאיש לאומי וכאינדיבידואליסט, זאת נקודת קצה אליה אחתור ואותה אחפש.
עוד דפי פרשת השבוע, מאמרים, סיפורים ושירים אפשר למצוא בבלוג: