מתח רב עובר על בני ישראל עד שהם זוכים לבנין המשכן ולהשראת שכינה. בכה' בכסליו נשלמה הכנת המשכן אך רק כשלושה חודשים לאחר מכן, בכג' אדר, משה נקרא אל הקודש ומצווה על הקמת המשכן. במשך שבעת ימי המילואים משה מקים את המשכן ועובד בו ככהן גדול מידי יום ובסופו של היום מפרקו (עיין בדעות שבכך במדבר רבה יב, טו), אך למרות כל זאת שכינה לא באה, כפי שהביא רש"י (ויקרא ט, כג) מהמדרש :
"... שכל שבעת ימי המילואים שהעמיד משה המשכן והיה משמש בו ומפרקו לא שרתה בו שכינה והיו ישראל נכלמים ואמרו למשה, משה רבנו כל הטורח שטרחנו שתשרה שכינה בינינו ונדע שנתכפר לנו עוון העגל, אמר להם אהרן אחי כדאי וחשוב ממני שעל ידי קורבנותיו ועבודתו תשרה בנו שכינה".
משה רבנו בענוותנותו "מאשים" את עצמו בכך שהשכינה אינה יורדת לשרות על המשכן, ואומר לעם שרק זכותו של אהרון כדאית להשרות שכינה על המשכן. אולם חכמים מלמדים אותנו שגם כאשר אהרון עצמו נכנס למשכן ביום השמיני למילואים, בא' ניסן, שכינה לא הגיעה (רש"י שם) :
"כיון שראה אהרן שקרבו כל הקרבנות ונעשו כל המעשים ולא ירדה שכינה לישראל, היה מצטער ואמר יודע אני שכעס הקב"ה עלי ובשבילי לא ירדה שכינה לישראל. אמר לו למשה משה אחי כך עשית לי, שנכנסתי ונתביישתי. מיד נכנס משה עמו ובקשו רחמים וירדה שכינה לישראל".
זכותו של אהרון לבדה לא הספיקה להשראת השכינה על המשכן, ולמעשה רק כאשר גם משה נכנס אל הקודש פנימה ושניהם יחדיו בקשו רחמים ירדה השכינה. כפי שמסביר בעל הכלי יקר (שמות כח, א) שללא תפילתו של משה על אהרון לא הייתה שכינה שורה על מעשיו של אהרון :
"שמצד מעשה העגל נתרחק אהרן כמו שנפסלו בכורי ישראל ומשה קירבו בתפילתו ... נמצא שבעבור שקירבו משה אליו על כן נבחר בזכות משה אף על פי שגם הוא היה בתוך בני ישראל עובדי העגל מכל מקום קירבו מתוך בני ישראל העובדים".
אולם למרות מעלתם הגדולה של שני האחים איש מהם לא ההין להיכנס אל המשכן בשעה ששרתה עליו השכינה, והיו כולם עומדים סביבות המשכן וממתינים למוצא פי ה' ולקריאתו. או אז פונה הקב"ה אל משה, חולק לו כבוד, וקורא לו אל הקודש פנימה :
"וַיִּקְרָ֖א אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיְדַבֵּ֤ר ה' אֵלָ֔יו מֵאֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד לֵאמֹֽר".
אלא שכל שיביט אל תיבות ספר התורה יגלה שהמילה "ויקרא" העומדת בראש הספר כתובה בצורה מיוחדת, ובעוד שארבעת האותיות הראשונות כתובות בגודל רגיל הרי שהאות האחרונה 'א' כתובה בקטן. 'א' זעירא. על הסיבה לכך עומד רבנו בעל הטורים :
"'א' דויקרא זעירא, שמשה לא רצה לכתוב אלא "ויקר" כדרך שנא' בבלעם, כאלו לא נראה לו השם אלא במקרה. ואמר לו הקב''ה לכתוב גם באל''ף, וכתבה קטנה'".
אופן כתיבת התיבה 'ויקרא' מלמד אותנו, כך מסביר רבנו בעל הטורים, על ויכוח שהתקיים בין משה רבנו לרבנו של עולם. בעוד שריבונו של עולם מבקש לחלוק למשה כבוד ולפנות אליו "בדבור שלם, בלשון חיבה, בלשון קדושה, בלשון שמלאכי השרת מקלסין אותו" (ב"ר וירא פרשה נב סימן ה), משה רבנו מבקש לכתוב בתורה "ויקר" שהוא "לשון טומאה" (שם). בסופו של דבר במעין פשרה שנעשית בין הקב"ה לבין משה נכתבת ה'א' זעירא.
את משמעות ההבדל בין התיבה "ויקר" לתיבה "ויקרא" מסביר האדמו"ר מסוכטשוב בעל השם משמואל (ויקרא, תרע"א) בשם אביו. על פי דבריו קיים הבדל מהותי בין לשון "ויקר" שנאמרה בבלעם ומשמעותה שדיבורו של ה' בא אליו אך הוא לא "נתעלה על ידי הדיבור ונשאר בלעם הרשע כמו שהיה עומד מבחוץ", לבין לשון "ויקרא" שמשמעותה הינו "שקרא אותו שיקרב הלום, ונתעלה לקראת הדיבור".
משה רבנו בענוותנותו אינו רוצה לכתוב על עצמו לשון של התעלות, לשון שמורה על מדרגתו הרמה ועל התעלותו אל ה', והוא מבקש לכתוב תחת זאת כי הנבואה ניתנה לו בחסד ה' וללא שהוא עצמו התעלה. כפשרה כותב משה רבנו 'א' זעירא המבטאת את התעלותו של משה אך, כביכול, מותירה אותה כהתעלות קטנה וזעירא.
אלא שדווקא ענוותנותו זו של משה רבנו מעניקה לו את הגדולה האמתית ואת ההתעלות הגדולה. הוא שברח מן השררה, ביקש והתפלל על אהרון אחיו שיזכה לגדולה, ושגם כאשר שרתה שכינה בזכות תפילותיו על אחיו לא ההין להיכנס אל הקודש ללא הזמנה מפורשת זכה להתעלות לכהונה שהינה גדולה ורמה יותר מכהונתו של הכהן הגדול, כדברי המדרש (שמות רבה לז, ד), דברים שהמדרש תנחומא מרחיב בהם (ויקרא ד) :
"ויקרא אל משה - זש"ה 'גאות אדם תשפילנו, ושפל רוח יתמוך כבוד' (משלי כט, כג) כל מי שבורח מן השררה - השררה רודפת אחריו. שאול ברח מן השררה - ורדפה אחריו,... משה ברח מן השררה לסוף הוציאם, וקרע להם את הים, והביאם אל המדבר, והוריד להם את המן, והעלה להם את הבאר, והגיז להם את השליו, ועשה את המשכן. אמר, מכאן ואילך מה יש לי לעשות ? עמד וישב לו. אמר לו הקב"ה: חייך יש לך מלאכה גדולה מכל מה שעשית. ללמד לבני טומאה וטהרה, ולהזהירן האיך יהיו מקריבים קרבן לפני, שנאמר 'ויקרא אל משה'".
משה רבנו שנהג בענווה והתפלל דווקא על גדולתו של אחיו זכה להיות זה שימשיך וילמד את הבאים בשערי המשכן את מלאכתם ויזהירם "האיך יהיו מקריבים קרבן". אהרון התעלה בזכות תפילותיו של משה עליו, ומשה גם הוא המשיך והתעלה בזכות מעשיו אלה, זכה לקריאתו של הקב"ה, ולימד אותנו פרק חדש בהתעלות שמעניקה הענווה לאדם.
נערך משיעורו של הרב יאיר בן מנחם, דיין בבית הדין האזורי בתל אביב