בשעת כתיבת שורות אלה שוכב בבית החולים ילד בן שלוש עשרה, תלמיד כיתה ח', מוכה וזב דם מנסה להתאושש מפגיעה חמורה בשפתיו ובפיו בעקבות תקיפה של שלושה נערים מבית ספר אחר שנכנסו לבית ספרו והכו בו באגרופים ובבעיטות רק משום שהוא חבר של נער אחר, שיש להם איתו חשבון פתוח. מה שמטריד יותר בכל הסיפור היא העובדה, שתלמידי בית הספר שבו הותקף הילד, עמדו סביב ולא נקפו אצבע כדי למנוע מהתוקפים להמשיך ולהתעלל בו, לא קראו לשומר, לא למורה ולא לשום מבוגר אחראי אחר על מנת שיעצור את מסע הטירוף הזה. כאחוזי אמוק בעטו הנערים שוב ושוב בילד. אני מתעקשת לקרוא להם "נערים" ולו "ילד" כי הם גדולים ממנו בארבע שנים וגם מפני שלא היו יחסי כוחות שווים ביניהם. הרי לא ייתכן לקרוא לבני שבע עשרה ולבן שלוש עשרה באותו שם תואר - "נערים".
בפרשת השבוע הנוכחית, פרשת משפטים אנו קוראים את הפסוק הבא: "עין תחת עין, שן תחת שן, חבורה תחת חבורה, פצע תחת פצע". רוב הפרשנים, מסבירים פסוק זה בפיצוי כספי שנותן הפוגע לנפגע ולא כפשוטו כי הרי אין שום הגיון בכך שאדם שפגע בשיניו של חברו, ייפגעו גם שיניו. איזה עונש חינוכי יש כאן? מה יועיל לחברה אם יהיו שני אנשים מוגבלים, נכים, חסרי יכולת עבודה במקום איש אחד? בטוחני שהילד המותקף לא מעוניין לנקום בנערים ולא מעניין אותו כרגע גם הפיצוי הכספי. את הנזק הנפשי שנגרם לו - החרדות, הסיוטים, הבלהה, הדימוי והביטחון העצמי שנפגעו, איש לא יכול לתקן. יתרה מזאת. הוא לא מעוניין לשוב כלל לבית הספר. כעת שוו בנפשכם: הילד הזה, יכול היה להיות המדען הבא, הרופא או מנהל בית הספר הבא (שאולי גם הם יותקפו בעתיד באלימות, אך זו כבר אפיזודה אחרת), טייס החלל הבא, האיש שאולי ימצא את הפתרון האולטימטיבי לסכסוך הישראלי-ערבי, החוקר בעל השם העולמי או זוכה פרס הנובל. איזה הפסד יהיה זה למדינת ישראל ולחברה כולה כי אותו ילד לא הפסיק את לימודיו בגלל אי יכולת כלכלית של הוריו, בגלל מוצאו או בגלל כישוריו הדלים מבחינה לימודית. הוא הפסיק את לימודיו בגלל אלימות והנה האלימות מכה בכולנו, בכל אחד מאיתנו באגרוף חזק לפנים: ההפסד כולו שלנו. הפסד של עוד ילד שאולי ינשור ממערכת החינוך והפוטנציאל שלו לא ימומש.
אפרופו הוריו. אמו אמרה בראיון טלוויזיה בקול חנוק מבכי (ניסיתי לדמיין מה היא מרגישה באותו רגע בכך שהחלפתי את פני הילד השוכב שם נפוח ממכות בפני אחד מבניי והניסיון היה קשה ולא נתפס), שהיא תמכור את ביתה ותעבור דירה כדי שהילד יוכל להמשיך ללמוד אפילו בבית ספר פרטי. ראו עד היכן הגיעו תוצאותיה של האלימות: אדם צריך למכור את ביתו, לעקור ממקום מגוריו ומאזור שהוא רגיל אליו או אולי קרוב לעבודתו ולבני משפחתו, כדי להתרחק (האומנם?) מאלימות. לא אותם נערים יורחקו מהחברה, ינודו, יוחרמו, אלא דווקא הקורבן צריך לקום וללכת. עוד הוסיפה האם ואמרה, שכאשר היא נכנסת לבית הספר השומר בודק בדקדקנות את תיקה. אבל הנערים נכנסו באין מפריע. הרי לא היה עליהם תיק. הם היו מטען החבלה המתקתק עצמו. וכיצד פתחה מערכת החינוך היום את יום הלימודים שלה בעקבות מקרה זה ובעקבות מקרה נוסף של תקיפת מנהל בית הספר על ידי תלמידה ואמה אתמול? בתחילת הלימודים בשעה תשע בבוקר (איזה כייף לתלמידים - אפשר לישון עוד שעה בבוקר. ממש סנקציה כלבבם) ופתיחת השעה הראשונה של הלימודים בדיון בנושא האלימות ובדרכים למיגורה. שיעור מעניין מאד את הילדים "הטובים" המתרחקים מאלימות, אלה המקשיבים למורה, מצביעים בנימוס, משתתפים בדיון ומביעים את דעתם ושיעור משעמם עד עייפה, את הילדים האלימים, המצפים בקוצר רוח לסיום יום הלימודים, לאקשן, לריגושים ולקורבן הבא הנמצא מחוץ לכותלי כיתות הלימוד.
הכותבת היא ראש החוג לגיל הרך במכללת שאנן האקדמית הדתית לחינוך בחיפה