וּמַכֵּה אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת... וּמְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת

(טו) וּמַכֵּה אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת: (טז) וְגֹנֵב אִישׁ וּמְכָרוֹ וְנִמְצָא בְיָדוֹ מוֹת יוּמָת: (יז) וּמְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת:

(פרק כא)

העונש בשלושת המקרים הוא זהה - "מות יומת" - אך אופן ביצוע ההמתה הוא שונה. מכה אביו ואמו וגונב איש ומכרו, מיתתן בחנק, כמפורש במשנה (מסכת סנהדרין פרק יא משנה א):

אלו הן הנחנקין המכה אביו ואמו וגונב נפש מישראל...

דין זה נלמד על פי הכלל המפורש בכמה מקומות (ראה למשל בגמרא סנהדרין פד, ב):

כל מיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק.

לעומת זאת, עונשו של המקלל אביו ואמו הוא סקילה. הסיבה לכך שמקלל אביו ואמו נסקל היא כיון שעונשו מפורש גם במקום אחר בתוספת משמעותית (ויקרא כ, ט):

כִּי אִישׁ אִישׁ אֲשֶׁר יְקַלֵּל אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ מוֹת יוּמָת אָבִיו וְאִמּוֹ קִלֵּל דָּמָיו בּוֹ.

הביטוי "דמיו בו" מלמד שה"מות יומת" כוונתו בסקילה, כמפורש בסוף הפרק שם (ויקרא כ, כז):

וְאִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יִהְיֶה בָהֶם אוֹב אוֹ יִדְּעֹנִי מוֹת יוּמָתוּ בָּאֶבֶן יִרְגְּמוּ אֹתָם דְּמֵיהֶם בָּם.

כך אמרו חכמים בגמרא (סנהדרין סו, א) לגבי מקלל אביו ואמו:

מות יומת - בסקילה. אתה אומר בסקילה, או אינו אלא באחת מכל מיתות האמורות בתורה? נאמר כאן: 'דמיו בו', ונאמר להלן: 'דמיהם בם', מה להלן בסקילה - אף כאן בסקילה.

הבדל זה שבין מיתתו של מכה אביו ואמו למיתתו של מקלל אביו ואמו, פותר גם בעיה פרשנית: מה טעם "נכנס" דין גונב איש ומכרו, בין מכה אביו ואמו למקלל אביו ואמו; כך כתב הרמב"ן:

ומכה אביו ואמו מות יומת - כבר למדו חכמים שמיתתו בחנק, ולכך סמך לו 'וגונב איש ומכרו', שגם הוא באותה מיתה, והפריש ממנו 'ומקלל אביו ואמו', מפני שהוא בסקילה, שנאמר בו: 'אביו ואמו קלל דמיו בו', וכל מי שנאמר בו כלשון הזה הוא בסקילה, נלמד ממה שכתוב: 'באבן ירגמו אותם דמיהם בם'.

לדעת הרמב"ן הסיבה שהפרידה התורה בין מכה למקלל היא ללמד שכל אחד מהם במיתה אחרת; אכן ההפרדה נעשתה על ידי דין גונב איש ומכרו שדינו בחנק כמו מכה אביו ואמו. [דוק היטב בדברים, שעיקר דברי הרמב"ן הוא אודות ההפרדה המלמדת על השתנות הדינים, ואין עיקר דבריו אודות הרצון להסמיך דין מכה אביו לגונב איש ומכרו כדי ללמד שדינם שווה. הבנה זו שהצענו תיישב את הקושיא שהקשו, שהיה אפשר להקדים דין גונב איש ומכרו למכה אביו ואמו, ועל ידי זה "להרוויח" גם את סמיכות דין גונב איש ומכרו לדין מכה אביו ואמו וגם את סמיכות דין מכה אביו ואמו לדין מקלל אביו ואמו. אמנם, לפי הצעתנו, כוונת הרמב"ן היא, כאמור, דווקא להפריד בין דין מכה לדין מקלל, והפרדה זו היא שתעורר לשים לב על השתנות דיניהם].

לאחר שהתבררה השתנות דין מכה אביו ואמו מדין מקלל אביו ואמו, נותר עדיין לברר: מה טעם החמירה התורה בדין מקלל אביו ואמו שדינו סקילה, שהיא החמורה שבמיתות (ראה למשל: משנה סנהדרין ז, א ובגמרא דף מט, ב - נ, א), יותר מאשר דין מכה אביו ואמו שדינו חנק?

כתב הרמב"ן:

והחמיר במיתת המקלל יותר ממיתת המכה, מפני שחטא הקללה מצוי יותר, שהכסיל כאשר יכעוס והתקצף וקלל במלכו ובאביו ואמו תמיד כל היום, והעבירה כפי מציאותה תמיד צריכה ייסור גדול. או מפני שיש בקללה חטא גדול יותר שהיא בהזכרת ה', והנה צריך להענישו על חטאו באביו ואמו ועל אשר נשא שם ה' אלהיו לפשע וחטא.

שתי סיבות מציע הרמב"ן לחומרה בדינו של מקלל אביו ואמו:

א. הקללה מצויה יותר מאשר הכאה. יותר קל לאדם "לפלוט" קללה, מאשר להרים יד ולהכות, "שהכסיל כאשר יכעוס והתקצף וקלל במלכו ובאביו ואמו תמיד כל היום". עובדה זו גורמת לכך שהעונש על קללה יהיה חמור יותר כי "העבירה כפי מציאותה תמיד צריכה ייסור גדול" - ככל שהעבירה מצויה יותר כן עונשו של העובר עליה צריך להיות חמור יותר. עיקרון זה הוא בעקבות הרמב"ם (מורה הנבוכים ג, מא) שכתב ארבע סיבות לקביעת עונש חמור או קל על חטא, ואחת מהן היא "רוב המצאו, שהדבר שהוא נמצא יותר ראוי שימנע בעונש חזק, אמנם מה שימצא מעט, במעט מן העונש עם מיעוט המצאו מספיק במניעתו".

ב. המקלל אביו ואמו אינו חייב עד שיקללם בשם מן השמות המיוחדים של ה' (ראה שבועות לו, א; רמב"ם הלכות ממרים ה, ב), ונמצא שהמקלל אביו ואמו שתיים רעות עשה: 1. חטא כלפי אביו ואמו. 2. "נשא שם ה' אלהיו לפשע וחטא"; ולכן החמירה תורה בעונשו.