השבת זוכים אנו להיכנס שוב אל ספר שמות, ספר הגלות והגאולה. בשרשרת הדורות עובר מטה ההנהגה מדור האבות, אברהם, יצחק, יעקב ובסופם יוסף אל דור הבנים. "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה". והנה כבר בראשיתו של הספר מתוודעים אנו לכך שלא רק בעם ישראל מתחוללים שינויים, ומשפחה נהפכת לעם, אלא גם מחוץ לעם ישראל בקרב העמים והממלכה שבתוכה אנו שרויים משתנה פלאים היחס אלינו:
"וַיָּמָת יוֹסֵף וְכָל אֶחָיו וְכֹל הַדּוֹר הַהוּא.... וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף".
התורה קושרת יחדיו את שני השינויים, ומזכירה בשניהם את דמותו של יוסף הצדיק. יוסף, זכה להיות החוליה המקשרת בין דור האבות לדור הבנים, ושימש הן בהנהגת עם ישראל והן בהנהגת הממלכה המצרית. שמונים שנה הוא מולך במצרים, וכשבעים ואחד שנים הוא מנהיג בה גם את משפחתו, ובכל זאת זמן קצר לאחר לכתו מעמדו כמעט מתפוגג לחלוטין.
ממלכתו מוחקת את זכרו, אך עוד לפני כן, כך מסבירים חכמים, היו אלה בני עמו שנטשו את מורשתו :
"אמר הנביא (הושע ו') בה' בגדו כי בנים זרים ילדו, עתה יאכלם חדש, שהיו מולידין ולא מלין, ללמדך כשמת יוסף הפרו ברית מילה, אמרו נהיה כמצרים, כיון שראה הקב"ה כן הפר את האהבה שהיה אוהב אותם... (תנחומא שמות ה)".
עם ישראל היו הראשונים לשכוח את יוסף. עשרות שנים הוא דואג לכל צרכיהם במצרים, ומגלם במעשיו שילוב מופלא של שמירה מוקפדת על דרכם של אבותיו עם הנהגת הממלכה המצרית הגדולה. מקפיד על השחיטה ועל איסור גיד הנשה, זוכר את תלמודו ואף מזכיר לאביו את הסוגיה האחרונה בה הם המתיקו סוד, ויחד עם זאת משמש כמשנה למלך ומנהל את הממלכה המצרית ביד רמה ובהצלחה מרובה. אך עם ישראל לא עומד ברף הגבוהה שהציב יוסף, ואנשיו לא ידעו כיצד לשמר את הרוח הגדולה שהם ינקו מבית אבא עם חיי היום יום בממלכה המצרית. הפחד והחשש פן יבולע להם הביא אותם לזנוח את הרוח המיוחדת להם, ולנסות להתמזג עם הסובבים אותם, ולהיטמע בין העמים, והם הפרו ברית מילה, נמנעו מלמול את עצמם, ועשו זאת מתוך כוונה ברורה "אמרו נהיה כמצריים".
אך דווקא התנהגות זאת הביאה עליהם את ההפך הגמור :
"ויעבידו מצריים את-בני ישראל, בפרך. וימררו את-חייהם בעבודה קשה, בחומר ובלבינים, ובכל-עבודה, בשדה--את, כל-עבודתם, אשר-עבדו בהם, בפרך."
מאז ולאורך כל הדורות, הפתרון הזה לא העלה פירות טובים. חייהם הפכו קשים יותר ויותר, וגזרות ניתחו על ראשיהם, עד שבסופו של דבר כאשר פרעה גזר להמית את הזכרים, גם גדולי ישראל, אלו שעדיין מלו את בניהם ואחזו בעוז ובתעצומות בדרך אביהם, איבדו את התקווה :
"תנא, עמרם גדול הדור היה כיון שראה שאמר פרעה הרשע כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, אמר: לשוא אנו עמלין. עמד וגירש את אשתו. עמדו כולן וגירשו את נשותיהן.(סוטה יב, א)"
גדול הדור לא ראה כל תכלית בהמשך חיי הנישואין, ובהעמדת דור המשך שיהיה נתון לרצח ושיעבוד, והוא גירש את אשתו. לדאבון לב, כך עושה אחריו גם כל העם עד שילדה צעירה אחת שטרם מלאו לה שש שנים עמדה בפרץ ונשאה בנחישות מלאת אמונה את נס המרי השקט הן בגזרותיו של פרעה והן בהלוך רוחו של גדול הדור וכל הנוהים אחריו.
מרים, הלא היא פועה המיילדת (רש"י על אתר), לא רק מסרבת לפקודתו של פרעה להמית את הזכרים, אלא גם מתייצבת בעוז אל מול אביה, גדול הדור עמרם, וגורמת לו לשוב בו מגירושי אשתו ומהלוך הרוח המייאש שעלה ממעשיו :
"אמרה לו בתו: אבא, קשה גזירתך יותר משל פרעה. שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקיבות. פרעה לא גזר אלא בעוה"ז, ואתה בעוה"ז ולעוה"ב. פרעה הרשע ספק מתקיימת גזירתו ספק אינה מתקיימת, אתה צדיק בודאי שגזירתך מתקיימת, שנאמר (איוב כב, כח) "ותגזר אומר ויקם לך". עמד והחזיר את אשתו, עמדו כולן והחזירו את נשותיהן' (סוטה שם)".
מרים נאחזת באמונה ובנצח, ולכאורה כנגד כל היגיון טוענת שגם לעולם אכזרי ורע יש להמשיך ולהביא ילדים. היא פונה אל אביה בשפה לא קלה, וטוענת כנגדו שבמעשיו הוא פוגע בעם ואף מסב לו נזק קשה בהרבה מהנזק שעלול להסב לו פרעה. אומרת לו שבשל מעשיו לא יהיו בעולם לא זכרים ולא נקבות, ושאף אותם זכרים שיומתו על ידי פרעה אך יזכו לעולם הבא יפסידו עתה את העולם הבא שלהם. אך ייתכן שמעל הכל היא משיבה לאביה את האמונה העזה, מזכירה לו את מעלתו ורומזת לו שהוא יכול להשתמש בה לטובת העם, שכן צדיק גוזר והקב"ה מקיים.
ואכן בזכות אמונתה העזה של מרים ונאמנותה המוחלטת לדרך אבותיה השינוי המבורך התחיל להתחולל. עמרם, גדול הדור, השיב את אשתו, וכך עשה אחריו כל העם, ופירותיו המתוקים של מעשה האמונה הזה מיהרו להגיע. משה רבנו מושיען של ישראל בא לעולם, ובדיוק כמו יוסף גם הוא מגיע אל בית המלוכה. פרעה שרצה להורגו מגדל אותו, אך למרות שהתרבות שעוטפת אותו בבית המלוכה שונה לחלוטין מדרכם של אבותיו הוא לא נסחף אחריה ומקפיד לשמור על דרך אבותיו ואף לסייע לבני עמו, כפי שמסביר המלבי"ם :
"ויגדל משה ויצא אל אחיו. יספר מצדקת משה ואיך מנעוריו היו בו כל המעלות שבעבורם זכה לכל הכבוד הזה, שהגם שגדל בבית מלך וישראל היו אז בתכלית השפלות לא הסתיר פניו מהם ויצא אליהם מצד שהם אחיו, הפך מטבע האנשים שבעלותם לגדולה יתרחקו מאחיהם העניים והאביונים".
כאשר העם שכח את יוסף ואת דרכו ומורשתו, כאשר העם לא ידע להיות נאמן לעצמו ולרוח הגדולה של אבותיו, גם זכותו של יוסף לא עמדה לו, ועל אף מאמצי העם להידמות למצרים המצרים התנכרו להם. רק כאשר קמו מרים ומשה וידעו להיות נאמנים לנשמתם ואמונתם, לייחודם ולתפקידם, והם ביצעו אותו ללא חשש ומורא באה הגאולה.
אולי משום כך באה בשורת הגאולה במילים "פקוד פקדתי" :
"... סימן זה היה מסור בידם מימות אברהם ויצחק, ויעקב מסר ליוסף ואמר להם כל גואל שיבא ויאמר לכם פקד פקדתי הוא הגואל של אמת. (תנחומא שמות כד)".
יתכן ומילים אלו באו להזכיר לכל אחד מאתנו שיש לו תפקיד, ושרק כאשר אתה תדע למלא את תפקידך באמונה ולהיות נאמן לעצמך, לנשמתך ולאלוקיך שנתן בך את אותה נשמה, תיתכן גאולה של אמת, ואתה עשוי להוביל את עצמך אל שעריה הפתוחים של הגאולה.
נערך משיעור של הרב יאיר בן מנחם, דיין בבית הדין האזורי בת"א