אחד הדברים הכיפיים ביותר בגידול ילדים (ואני גם מתכוון לכך שהם מגדלים אותנו) - זה להיות נוכח בזמן התגובות הראשוניות והמתפלאות שלהם לכל מיני אירועים ולדברים ששכחנו שהם מפליאים. זה פשוט מרגש לראות את היצור הקטן, הבוסרי והמהמם הזה מגלה משהו בפעם הראשונה. כאילו שאתה רואה במו עיניך את המח הקטן שלו בפעולה. אני לדוגמא נהנה מאוד כשתינוק מגלה שיש לו... רגליים. למי שטרם למד את זה על בשרו או תיאורטית: תינוק לא יודע שהגוף שלו הוא שלו והוא מגלה את האיברים של עצמו לאט לאט, כאילו הוא אומר: "איזה קטע, הדבר הזה שזז לי כל הזמן מול העיניים - זאת היד שלי! והנה רגל! ועוד אחת! ואוו, אני בהלם!"
תופעות אחרות מעוררות את התפלאותו של הילד או הילדה: קחו את השלג שפקד אותנו לאחרונה לדוגמא - פתיתים לבנים וקפואים נופלים מהשמיים! מאיפה זה מגיע הדבר הזה?! ולמה זה כזה קר? כל דבר שמתגלה לתודעתו של התינוק מלווה בהתפעלות מרגשת ומעוררת קנאה ממש.
ומה קורה עם השנים?
כמובן, אי אפשר להתפלא מהיד שלך בכל פעם שאתה פוגש אותה? קצרה הדרך ליפול לעולם בו אין הפתעות, בו הכל צפוי וידוע. ראיה מפוכחת יקראו לזה, או אפילו צינית. חיי המבוגר הם סוג של נהר שקט, הכל בנוי ומסודר כדי שזרם החיים לא יעלה על גדותיו טפו טפו, כדי שלא נופתע חלילה. מה, אנחנו ילדים?! בשקט התעשייתי והמשמים הזה, אפשר להפוך לחֵרֵשׁ ולא לשמוע יותר את קול ה', לראות את הגילוי שמעבר לידוע מראש. אפשר לחיות כמו רובוט עלוב.
בדיוק כאן פרשת השבוע מלמדת אותנו פרק בהתפלאות.
וַיֹּאמֶר משֶׁה אָסֻרָה-נָּא וְאֶרְאֶה אֶת-הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה מַדּוּעַ לֹא-יִבְעַר הַסְּנֶה: משה רואה את הפלא הגדול ולא נשאר אדיש, הוא משנה את דרכו. וכתוצאה מכך: וַיַּרְא יְהוָֹה כִּי סָר לִרְאוֹת וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיֹּאמֶר משֶׁה משֶׁה וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי: (שמות ג', ב'-ד')
ניתן להסיק מרצף הפסוקים שהגילוי של "וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים" הוא תוצאה של "וַיַּרְא ה' כִּי סָר לִרְאוֹת".
וכן מדרש תנחומא (שמות ט"ו) מסביר: "ויאמר משה אסורה נא ואראה". רבי יוחנן אמר, שלש פסיעות פסע משה. רבי שמעון בן לקיש אמר, לא פסע, אלא צווארו עקם. אמר לו הקדוש ברוך הוא, נצטערת לראות, חייך, שאתה כדאי שאגלה עליך. מיד "ויקרא ה' אליו מתוך הסנה".
אני מניח שהַסְּנֶה שאֵינֶנּוּ אֻכָּל, בתור תופעה על-טבעית שמזינה את עצמה ושאין לה סוף, עמד שם זמן רב. ויתכן מאוד שאנשים רבים קלטו אותו בקצה שדה הראיה שלהם כמשהו יוצא דופן. אבל הם, בניגוד למשה רבנו, לא סרו לראות. הם המשיכו בדרכם השקטה, לא התפלאו, לא הסתערו ולא הצטערו. הם המשיכו ללכת כאילו לא ראו כלום. סגרו תריסים.
למה? כי כמו שמסביר המדרש הנ"ל, יש צער בהפניית המבט או בצעידה אל המופלא. הליכה זו מפריעה, מזיזה, מזעזעת, מפעימה, מחייבת שינוי. וכל זה כרוך בצער לא מבוטל.
אבל אין ברירה.הפליאה היא שער לעולם מופלא, גדוש בפוטנציאל. הפילוסוף קרל יאספרס ראה בכח הפליאה את ראשית הפילוסופיה (אהבת החכמה). אם אין פלא, אין יצירה אינטלקטואלית - העולם נהיה שטוח ורדוד. גם חכמינו מצידם כיוונו אותנו להתפעלות, כמו שהרמב"ם אומר: האל הנכבד והנורא הזה מצווה לאהבו וליראה אותו [...]. היאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים...
אם חפצים אנחנו בחיים הראויים לשמם והראויים לנו כיצורים באמת מהממים - כן, האדם הוא בריאה פשוט מהממת - אנחנו חייבים לחזור ליצר הסקרנות המולד והתמים שלנו. לא לקחת שום דבר כמובן מאליו ולהתחבר באמת לחיים.
הכותב הינו מאמן אישי וזוגי ליצירת שינוי משמעותי, מטפל בדמיון נובע, מרצה ומנחה סדנאות.