דמותן של המיילדות מתבלטת לנוכח אזלת ידם של מנהיגי ישראל בזמן השעבוד בפרך והציווי על המתת הבנים. אומץ ליבן בפעולה חתרנית נגד ממסדו של פרעה משמש לפיד של תקוה ומצביע על תעצומות נפש וכחות אמונה נדירים, שהתורה ראתה לנכון לציינן. אולם, בצד ההתפעלות מהן אי אפשר להתעלם מהעובדה שהתורה מעלימה, הלכה למעשה, את זהותן של המיילדות. מי שיחפש בתנ"ך מידע על גורלן של שפרה ופועה עתיד לנחול אכזבה - הן אינן מופיעות עוד ולו פעם אחת בכל התנ"ך. כמובן, יעוטו עליי מיד חלק מן הקוראים וימחו כיצד זה מעז אני לפקפק בזיהוי של שפרה ופועה כיוכבד ומרים בתה. הילקוט שמעוני (יהושע, רמז ט) כבר פיקפק על הייחוס המדובר, וקבע ששפרה ופועה היו בין הנשים המפורסמות שהתגיירו והשתייכו בכך לעם ישראל (נוספות עליהן אסנת, צפורה, בת פרעה, רחב, רות ויעל אשת חבר הקיני).
עם זאת, לא רק המדרש המדובר, אלא אף התלמוד הבבלי (סוטה יא, ב) מציע אפשרות נוספת לזיהויה של פועה:
" ויאמר מלך מצרים למילדות העבריות וגו - רב ושמואל, חד אמר: אשה ובתה, וחד אמר: כלה וחמותה. מאן דאמר אשה ובתה, יוכבד ומרים. ומאן דאמר כלה וחמותה, יוכבד ואלישבע".
אולם, גם כאן צריך לשאול מדוע הסתירה התורה את זהותן האמיתית של המיילדות, והותירה מקום לטעות ולחוסר בהירות? מדוע לא נייחס ליוכבד את הכבוד הראוי לה, ומדוע שנטעה בייחוס הכבוד למרים או לאלישבע על חשבון חברתה?
ר ברוך אפשטיין, בעל תורה תמימה, מקשה על הזיהוי לאלישבע או למרים, לנוכח העובדה שהיו לכל היותר ילדות קטנות מאוד במעמד זה. הרי משה רבינו טרם נולד, ומשכך מדובר בילדות בנות חמש-שש, לא יותר. מכאן הוא הסיק שמדובר שהיו עוזרות ליוכבד, ולא ממש מיילדות עימה.
העובדה שדווקא מרים מזוהה עם אחת המיילדות נובעת מהמשך הסוגיה התלמודית, וממנה נלמד יסודות נוספים:
"תניא כמאן דאמר אשה ובתה, דתניא: שפרה - זו יוכבד, ולמה נקרא שמה שפרה? שמשפרת את הולד. דבר אחר: שפרה - שפרו ורבו ישראל בימיה. פועה - זו מרים, ולמה נקרא שמה פועה? שהיתה פועה (ומוציאה את הולד). דבר אחר: פועה - שהיתה פועה ברוח הקודש, ואומרת: עתידה אמי שתלד בן שמושיע את ישראל".
ממדרש זה נלמד על תכונתן הייחודית של שפרה ופועה. שפרה היתה משפרת את הולד, דואגת לו ועוטפת אותו בחום ואהבה. פועה היתה משתמשת בקולה, ופחות בידיה. זאת ועוד, לפועה מיוחסים כוחות רוחניים, שימוש ברוח הקודש. לפי מה שלמדנו לעיל מהערתו של בעל תורה תמימה, נבין מדוע פועה, מרים (או יוכבד) היתה רגילה להשתמש בקולהּ, ופחות בידיה. הלא היא היתה ילדה קטנה, ותפקידה כנראה היה להנעים את האווירה בחדר הלידה, ולהקל על סבל היולדת ועל יציאתו של הולד.
כמובן שניתן להסביר שהמיילדות נקראו על שם מעשיהן, מתוך רצון להללן ולשבחן, ושמן לא הוזכר כי העדיפו להעביר אותו במסורת. אולם העדפה זו מחייבת אותנו למחשבה מסוג אחר.
האם יתכן שהתורה הטמינה את שמות המיילדות בכוונה, ובכך שימרה מסורת קדומה שלא לגלות את זהות המיילדות? יכול להיות שכבר בעודם במצרים נמנעו בני ישראל מלקרוא למיילדות בשמן, מחשש לשלומן וטובתן, וזהותן האמיתי נשמרה בסוד.
הנקודה הזו מתבלטת עוד יותר לנוכח העובדה שלפחות כלפי חוץ היתה למיילדות נאמנות כפולה. הן היו פקידות של המלך פרעה, ולכן קיבלו ממנו הוראות והיו חייבות לו דין וחשבון, אך מן העבר השני התורה מגלה לנו שבפועל הלידות התנהלו כסדרן, והמיילדות כאילו מתלוננות לפרעה על חוסר יכולתן לבצע את הוראותיו. "בכיינות" זו של המיילדות נשמעת תמוהה, הרי הוא לא ביקש תירוצים כי אם מעשים, אולם התורה מעצימה את גבורתן של נשים אלה, ומסתירה את זהות פורעות החוק.
יוכבד, מרים ואלישבע הן הדמויות הנשיות המוכרות ביותר לנו מסיפור יציאת מצרים, ולכולן אחריות משמעותית על גורל האומה. משכך, הסיקו חז"ל שאם התורה הטמינה את שם המיילדות ודאי שראוי לייחס את מפעלן לאותן נשים דגולות. אולם, גם קולות אחרים היו אצל חז"ל, לפיהן המיילדות אכן נכריות אמיצות היו, שראו לנכון להסתוף בצל השכינה אחרי שמסרו נפשן למען עם ישראל והתפתחותו.
הרב צחי הרשקוביץ, רב קהילת "נצח שלמה", פ"ת, אוניברסיטת בר-אילן
המאמר מתפרסם בעלון השבת "שבתון"