"וירא אליו ויפל על צואריו ויבך על צואריו עוד" (בראשית מו,כט). ופירש רש"י: "אבל יעקב לא נפל על צוארי יוסף ולא נשקו, ואמרו רבותינו שהיה קורא את שמע".
והשאלה מתייצבת לפנינו מדוע דווקא ברגע מיוחד זה המתאימה לו פריצה אדירה של רגשות ושמחה כלפי בנו אהובו, יעקב עוסק בקריאת שמע? ואפילו נאמר שהגיע זמן קריאת-שמע וזריזין מקדימים, נשאלת שאלת "העמק-דבר": "וכי לא היה יכול לכוון השעה של ק"ש שלא בעת ראות פני יוסף?"
בספרו "גור אריה", מפרש המהר"ל שיעקב בראותו את יוסף בנו מלך והבין עד היכן חסדיו של הקב"ה התעוררו בלבו אהבתו ויראתו של הקב"ה וביקש להידבק בו ע"י ק"ש, בו נזכרו ייחוד מלכות שמים ואהבתו. והמלבי"ם מבאר "שגדר אהבת ה' שלא יצויר עם אהבה זו אהבת זולתו, ובאשר בעת ההיא ראוי שנתעורר בלב יעקב אהבה עצומה ליוסף אשר התאבל עליו ימים רבים, קרא אז ק"ש ורשפי אש שלהבת אהבת ה' גברו בלבו על אהבת יוסף עד שלא פנה אליו כלל, אחר שמסר נפשו במחשבתו במסירת נפש על אהבת ה'".
ובאופן אחר נראה לבאר על-פי דברי חז"ל במסכת פסחים (נו): "אמר ר"ש בן לקי"ש 'ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם' ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין ונסתלקה ממנו שכינה, אמר שמא חס ושלום יש במיטתי פסול כאברהם שיצא ממנו ישמעאל, ואבי יצחק שיצא ממנו עשו, אמרו לו בניו "שמע ישראל ה' אלוקנו ה' אחד" ואמרו כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד, באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".
יעקב אע"ה עומד לברך את בניו. ברכות אבותינו לבניהם לא היו איחולים בלבד, אלא חלוקת תפקידים הקשורים לייעודם והכל באמצעות ההשראה הנבואית של המברך. יסוד זה בולט במיוחד במאבק בין יעקב ועשיו סביב הברכות של יצחק אביהם ככתוב: "הביא לי ציד… ואברכה לפני ה' לפני מותי" ועוד נאמר "ויאמר הלא אצל לי ברכה" וכן "ויאמר עשו אל אביו הברכה אחת היא לך אבי". טרם מסתלקת נשמת אבי האומה הישראלית רוצה הוא לשתף את השבטים היותם תשתית עם ה', ביעודם הנצחי כל אחד לפי בחינתו ויחודיותו. הנה מהות "קץ הימין" מפורשת בפסוק השגור בפינו "והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד". על כל אחד משבטי ישראל לתרום חלקו המאפיין את מהותו בהבאת העולם לגילוי יחוד מלכות ה'.
המהרש"א על מאמר חז"ל הנ"ל מבאר שרצה יעקב אע"ה לגלות לבניו התהליך המדויק של הגאולה ונסתלקה ממנו השכינה והוא חשב שהסיבה היא מפני שבניו לא ראויים. אכן הסיבה הייתה שאין לו רשות לגלות וכמו שנאמר בסוף ספר דניאל "לך דניאל כי סתומים וחתומים הדברים עד עת קץ". ולפי דברינו שיעקב אסף וקיבץ בניו לגלות להם מידת השתתפותם בגילוי אחדות השי"ת תכלית הבריאה, מובן שכאשר רוצה לגלות להם הקץ וראה שנסתלקה ממנו שכינה, חשש שאולי אמונתם בה' אחד פגומה, ואינם ראויים לתפקידם. "ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל".
אחדות ישראל הכרחית כי על-ידה ניתן לחבר כל הבחינות השונות של גילוי ה' בעולם. (ובתכשיטי הכהן הגדול ציץ, אבני השוהם ואבני החושן, גלום רעיון זה באופן נפלא, וידוע שמספר אותיות שבי"ב שבטים זה למספר אותיות שבפסוקים "שמע" ו"ברוך שם". עיין ליק"מ א' לז. ועוד חזון למועד.)
במדרש-רבה (עז,א) נאמר: "מה הקב"ה כתוב בו 'ונשגב ה' לבדו ביום ההוא' אף יעקב 'ויותר יעקב לבדו'. ולכאורה יש להתפלא על מדרש זה המשווה אחדות ה' לאחדות בשר ודם. אלא נראה שכוונתם ז"ל שיעקב הגיע למעלה כזאת שיש בכוחו לרכז כל הבחינות של ההתגלות האלוקית שניתן לגלות עלי אדמה באופן שאחדות ה' משתקפת על-ידו. והוא אמרם ז"ל שהקב"ה קראו "א-ל" (רש"י וישלח). ועוד אמרו חז"ל על יעקב שזיו איקונין שלו דומה לאדם הראשון. ועל אדה"ר מפורש בפרקי ר"א (יא) "הייתה קומתו מסוף העולם ועד סופו… עמד על רגליו והיה מתאר בדמות אלוקים. ראו אותו הבריות ונתייראו, כסבורין שהוא בוראן, ובאו כולם להשתחוות לו; אמר להם באתם להשתחוות לי, בואו אני ואתם ונמליך עלינו מי שבראנו… אמר ה' מלך גאות לבש". א"כ ייחודו של יעקב אינו אלא מחמת שהוא לבדו מגלה אחדות ה', וכח זה מסר לבניו. אולם אצל בניו כוח זה התחלק לשנים-עשר אשר כל אחד לפי בחינתו שותף לעניין האלוקי הנ"ל. יעקב עם קבלת הבשורה הרעה על בנו יוסף אומר "כי ארד אל בני אבל שאלה" (וישב לג). ופירש רש"י: "השאול הוא גהינום וסימן זה היה מסור בידי מפי הגבורה אם לא ימות אחד מבני בחיי מובטח אני שאיני רואה גהינום". ועוד במדרש-תנחומא: "אמר יעקב הרי נפרצה ברית השבטים, כמה יגעתי להעמיד י"ב…". יעקב רואה בחסרון אחד מבניו כישלון בהגשמת היעוד הגאולי.
אולם במסגרת היעוד הזה יש ליוסף מקום מרכזי. ידועים דברי רבותינו על הפסוק: "ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף ויאמר יעקב אל לבן שלחני ואלכה אל מקומי ולארצי". ופירש רש"י: "משנולד שטנו של עשיו". דהיינו עכשיו שנולד יוסף יש ליעקב כוח נגד עשיו. וצריך להבין מדוע ליוסף דווקא כל זה? הנה עמלק אשר כל חובת מלחמתנו בו ומחיית זכרו, הוא מפני כוח הרע אשר טמון בו מעצם הווייתו. תוקפו של כח זה בא לידי ביטוי במה שדרשו חז"ל על הפסוק: "כי יד על כס י-ה מלחמה לה' בעמלק מדור דור" (שמות יז). נשבע הקב"ה שאין שמו שלם ואין כסאו שלם עד שיימחה שמו של עמלק, וכשיימחה שמו יהיה השם שלם והכסא שלם". בדעותיו ובמעשיו מפזר עמלק כוח של הכחשת האמונה וממילא מסתיר יחוד מלכות ה' בעולם. תכונה זו ירושה היא מסבו עשיו אשר כפי המבואר בסה"ק (ראה שם-משמואל פרשת תולדות) מחבר שמים וארץ חיבור שלילי דהיינו משעבד כח השכל לנטיות החומריות של הגוף. (ראשו של עשיו קבור במערת המכפלה ולא גופו) רק כח נגדי של שיעבוד כח החומר לרוח מהווה "שטן" לעשיו ויוכל להכניעו. יוסף אשר טיפוח החיצוניות ניכר בו כאמרם ז"ל על הפסוק "והוא נער" היה עושה מעשה נערות, מתקן בשערו ממשמש בעיניו כדי שיהיה נראה יפה". הוא יוסף הזוכה לתפקיד משנה למלך באימפריה של אז עם כל גינוני המלכות והוא המשביר. אכן עוצמתו הרוחנית מתגלית כאשר מתוך המעורבות בענייני העולם הזה בין הנכרים נשאר נקי בוטח ודבק. אפילו פוטיפר נוכח שכל הצלחתו נובעת מביטחונו ויעוד מעשיו לשמים כאמור: "וירא אדוניו כי ה' אתו וכל אשר הוא עושה ה' מצליח בידו" (בראשית לט). חרדתו לחטא ולבגידה ברגע הפיתוי מגלים עצמותו הרוחנית "ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלוקים". גם בריחתו מכבוד ומהתפארות נכללת ברוממות אישיותו כאמור "ויען יוסף את פרעה לאמור בלעדי אלוקים יענה את שלום פרעה". וזאת לא הייתה מהשפה ולחוץ שהרי גם פרעה שהבין זאת אומר: "אחרי הודיע אלוקים אותך את כל זאת אין נבון וחכם כמוך".
יוסף א"כ מחבר הארץ לשמים משעבד נטיות הגוף ויופיו לשכל ובזה מקדש העולם החומרי.
"אלה תולדות יעקב יוסף" כי מבחינת המאבק של יעקב עם עשיו, יוסף היותו מחבר שמים וארץ חיבור חיובי יכול לנטרל ולהכניע החיבור השלילי של עשיו וע"י זה לסלק כח הסתרת יחוד ה' בעולם המופקד בידי נכדו עמלק (ע"כ קריעת ים סוף הייתה בזכות יוסף כי אז באו בנ"י להכרזה ה' ימלוך לעולם ועד).
כל עוד נעדר יוסף, לא זו בלבד שיעקב חש כישלון בהעמדת י"ב שבטים המיועדים לגילוי יחוד ה' אלא גם אובדן הכח המרכזי של ביטול כח ההסתרה. על כן כשיעקב פוגש את יוסף ורואה במו עיניו שהוא חי וגם זכה למלוכה, יודע הוא שהתפקיד להביא העולם ל"והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד" מופקד עדין בידו ועל כן מכריז "שמע ישראל".
הכותב חבר בבית המדרש של מכון לב