מותה הטרגי של רחל, לאחר שסוף סוף זכתה להכנס לארץ, וסוף סוף נתמלאה משאלתה והיא זוכה לבן השני שהיא כה ייחלה לו, ודוקא אז היא מתה. מותה זה מסמל את חייה הטרגיים של רחל שלא ראתה נחת בחייה מאז ילדותה, כבר בילדותה נתיתמה מאמה כמו שמדייקים מהכתוב: "ותרץ ותגד לאביה", ואומר רבי יוחנן (מדרש הגדול): "לעולם אין אשה רגילה אלא לבית אמה וכאן כתוב ותרץ לאביה? אלא שמתה אמה".אבל גם ביתמותה אין היא מלקקת דבש, אלא כבר כילדה היא יוצאת לרעות עם צאן אביה בעוד אחותה הבכירה יושבת בית ומקבלת הכל מן המוכן. שעה אחת של נחת היתה לרחל בפגישתה הראשונה עם יעקב, היא זוכה למלוא החיבה והאהבה, אולי היתה זו התקופה היחידה בחייה בה זכתה לקורת רוח. אבל כבר מרגע שיעקב מציע לרחל נישואין מתחילות הבעיות, "אמר לה: הינשאי לי, אמרה לו: הן, אבל אבי רמאי ולא תוכל לו, אמר לה: אחיו אני ברמאות. אמרה לו: אחות מבוגרת ממני יש לי שמא יכניסה אבי לך, מסר לה יעקב סימנים כדי שלא ירמה אותו אביה לבן". אלא שרחל סיכלה את עצתו, כשהכניס לבן את לאה חששה רחל שאחותה תתבייש, עמדה ומסרה לה בחשאי את סימניה. וזהו שכתוב: "ויהי בבוקר והנה היא לאה" - וכי עד עכשיו לא היתה לאה? אלא בגלל אותם סימנים שמסר לרחל והיא מסרה אותם ללאה לא היה יודע עד שעה זו.
זו היתה תכונתה של רחל שהקדימה טובת אחרים לטובתה, עד כדי נכונותה לוותר אפילו על בחיר לבה שכה אהבה ובלבד שלא לבייש את אחותה. ועל המעשה הזה שילמה אח"כ רחל מחיר כבד בחיי הנישואין שלה, בפער שבינה לאחותה, בעוד היא עקרה יולדת אחותה ליעקב ארבעה בנים מוצלחים, פער המביא את רחל לקנאה והתפרצות באמירה ליעקב: "הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי". ודבריה הבוטים של רחל לא עמדו לאהבתו של יעקב לרחל והוא מגיב ואומר אליה בחרון אף: "התחת אלקים אנכי אשר מנע ממך פרו בטן", תגובה הזוכה לביקורת מבורא עולם: "אמר לו הקב"ה כך עונין את המעיקות". וככל שלאה מוסיפה ללדת כך שומעת רחל בסביבתה "שהכל מרננין אחריה ומחרפין אותה ואומרים: אילו היתה רחל כשרה היה יולדת", ועל כן כשלבסוף נולד יוסף אומרת רחל: "אסף ה' את חרפתי", וכל החרפה הזו באה לה רק מפני טוב לבה. דאגה נוספת של רחל לטובת האחר מוצאים אנו גם בגניבת התרפים של אביה, שעשתה זאת כדי להכרית עבודה זרה מבית אביה (רש"י), ולפי רבנו חננאל: "לגרום לאביה לחזור בו שיאמר אלוהים הגנוב אין בו ממש". וגם כאן הכוונה הטובה של רחל היתה בעוכריה, והיא שגרמה ליעקב לומר ללבן: "עם אשר תמצא את אלוהיך לא יחיה", ופרש"י: "ומאותה קללה מתה רחל בדרך".
אך לא רק בחייה אלא גם במותה לא זוכה רחל לכבוד הראוי לה, אין היא נקברת בקבורת האמהות, ואפילו לא בבית לחם, אלא בדרך אפרתה, ועל כך שאלו במדרש: "מה ראה אבינו יעקב לקבור את רחל בדרך אפרתה, אלא צפה ברוח הקודש שעתידין הגלויות לעבור שם לפיכך קברה שם כדי שתבקש רחמים עליהם" ורש"י (בראשית מח ז) מוסיף שהדבר נעשה על פי ציווי הקב"ה עצמו, שכך אמר יעקב לבנו יוסף: "אבל דע לך שעל פי הדיבור קברתיה שם ולא הולכתיה אפילו לבית לחם להכניסה לארץ שתהא עזרה לבניה כשיגלה אותם נבוזראדן והיו עוברים דרך שם, יצאה רחל על קברה ובוכה ומבקשת עליהם רחמים, שנאמר: 'קול ברמה נשמע, רחל מבכה על בניה', והקב"ה משיבה: 'יש שכר לפעולתך נאם ה' ושבו מארץ אויב'". גם כאן אפילו בקבורתה רחל מוותרת בשביל טובת האחרים. ומפני התכונה הזו היתה "רחל עיקרו של בית" (ב"ר עא ב). לאה שנתנה לאומה את הכהונה והמלכות נתנה לאומה את ההווה, את ההווה החומרי (מלכות), ואת ההווה הרוחני (הכהונה), ואילו רחל דואגת לעתידה של האומה, כמו שאומר לה הקב"ה: "יש שכר לפעולתך נאם ה' . . . ויש תקוה לאחריתך".