על פרשנויות ועל הפרשנות האמיתית

מעשיו של יעקב בגלילת האבן ונשיקת רחל נתונים לפרשנות. ד"ר משה מאיר מביא את פרשנות הדברים וגם אולי את מה שקרה באמת

חדשות כיפה ד"ר משה מאיר 18/11/15 22:56 ו בכסלו התשעו

על פרשנויות ועל הפרשנות האמיתית
משה מאיר, יחצ, צילום: משה מאיר, יחצ

לאחר שיוצא יעקב מביתו, לאחר שהוא לן יחידי ואבנים למראשותיו, לאחר שהוא חולם את חלום הסולם הפלאי - הוא מגיע אל הבאר. כאן הוא פוגש את הרועים, המספרים לו כי רק כשיאספו כל בני החבורה הם יוכלו לגלול את האבן מעל פי הבאר. ואז -

עוֹדֶנּוּ מְדַבֵּר עִמָּם וְרָחֵל בָּאָה עִם הַצֹּאן אֲשֶׁר לְאָבִיהָ, כִּי רֹעָה הִוא.
וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת רָחֵל בַּת לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וְאֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ, וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר, וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ.
וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל, וַיִּשָּׂא אֶת קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ.


כמה שאלות ותמיהות מעלה התיאור הקסום הזה:
א. מה קרה כאשר ראה יעקב את רחל שהוביל למעשה המיוחד של גלילת האבן הכבדה מעל פי הבאר?
ב. מה פשר הנשיקה שנשק יעקב לרחל?
ג. מה פשר הבכי?
ד. מדוע מתאר הכתוב שלוש פעמים את לבן כ'אחי אמו'?

בואו ונתבונן בתמונה הגדולה יותר, המתוארת בפרק כולו. תופעה מיוחדת היא החזרה - שבע פעמים! - על המילה 'באר', הרבה מעבר לדרוש לשם ציור התמונה:

וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה וְהִנֵּה שָׁם שְׁלֹשָׁה עֶדְרֵי צֹאן רֹבְצִים עָלֶיהָ, כִּי מִן הַבְּאֵר הַהִוא יַשְׁקוּ הָעֲדָרִים וְהָאֶבֶן גְּדֹלָה עַל פִּי הַבְּאֵר.
וְנֶאֶסְפוּ שָׁמָּה כָל הָעֲדָרִים וְגָלֲלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר, וְהִשְׁקוּ אֶת הַצֹּאן וְהֵשִׁיבוּ אֶת הָאֶבֶן עַל פִּי הַבְּאֵר לִמְקֹמָהּ.
וַיֹּאמֶר: הֵן עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל, לֹא עֵת הֵאָסֵף הַמִּקְנֶה, הַשְׁקוּ הַצֹּאן וּלְכוּ רְעוּ.
וַיֹּאמְרוּ: לֹא נוּכַל, עַד אֲשֶׁר יֵאָסְפוּ כָּל הָעֲדָרִים וְגָלֲלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר, וְהִשְׁקִינוּ הַצֹּאן.
עוֹדֶנּוּ מְדַבֵּר עִמָּם וְרָחֵל בָּאָה עִם הַצֹּאן אֲשֶׁר לְאָבִיהָ, כִּי רֹעָה הִוא.
וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת רָחֵל בַּת לָבָן אֲחִי אִמּוֹ, וְאֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ, וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר, וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ.

מה פשר ההבלטה הזאת של הבאר? אנחנו יודעים שבתנ"ך הבאר היא מקום מאוד טעון, דברים חשובים מתרחשים לידה. אברהם, יצחק משה ועוד דמויות עוברות אירועים רבי משמעות ליד הבאר. ובכל זאת. עד כדי כך?

אם נתבונן בתמונה שלפנינו, אי אפשר להתעלם מהמרכיב הארוטי שבה. על כן אשים לצידה קטע משיר הארוס היהודי הגדול - שיר השירים:

גַּן נָעוּל אֲחֹתִי כַלָּה, גַּל נָעוּל מַעְיָן חָתוּם.
שְׁלָחַיִךְ פַּרְדֵּס רִמּוֹנִים עִם פְּרִי מְגָדִים, כְּפָרִים עִם נְרָדִים.
נֵרְדְּ וְכַרְכֹּם קָנֶה וְקִנָּמוֹן עִם כָּל עֲצֵי לְבוֹנָה, מֹר וַאֲהָלוֹת עִם כָּל רָאשֵׁי בְשָׂמִים.
מַעְיַן גַּנִּים בְּאֵר מַיִם חַיִּים, וְנֹזְלִים מִן לְבָנוֹן.

אולי - וזאת כמובן השערה ולא עובדה - החזרה המוגזמת על מילת 'באר' באה להסיט את התודעה מהתמונה הריאלית ולהורות לנו לראות בה גם מטאפורה. יעקב המוצא את הבאר שאבן עליה - 'גל נעול', מוצא את רחל. הסרת האבן מתוארת באופן מיוחד, ועל פי דברינו מסמלת את פתיחת הלב של יעקב אל רחל ושל רחל אל יעקב. רש"י כדרכו בעדינות מינימליסטית תופש את התמונה:

'ויגש יעקב ויגל' - כזה שמעביר את הפקק מעל פי צלוחית, להודיעך שכחו גדול.

בואו ונקרא את הפרשה שוב לאור התפנית הזאת בפיענוחה, ונראה לאן היא מובילה אותנו.

יעקב מגיע אל הבאר, אנחנו הקוראים יודעים כי הוא הגיע אל האישה אשר יאהב, אבל הוא עדיין חושב במונחים של באר סתמית. הוא פוגש שם את הרועים, מתחיל לדבר איתם. התורה מדווחת על השיחה בפירוט רב, אף כאן פירוט הנדמה כרב מידי. אולי מעבירה לנו התורה את תחושת הבדידות של יעקב, האיש שברח מבית אביו ועשה לבדו מסע ארוך. כשסוף סוף יש לו בני שיח, הוא מרבה עימם בדיבור. ואז, לפתע מגיעה רחל. משהו קורה. לפתע מתגלה יעקב כאיש חזק מאין כמוהו, הגולל את האבן מעל פי הבאר כגולל פקק מעל פי צלוחית. ברקע של ההתרחשות חוזרת התורה שוב ושוב - כמקהלה - 'לבן אחי אמו, לבן אחי אמו, לבן אחי אמו'. כך כותב על כך רבינו בחיי:

...כשיראה אדם או ישמע מה שהוא חפץ, הנה זה סבה לתוספת כוח בכוח תולדתו, ומפני שהיה אדם חושב כי טבעו של יעקב בראותו את רחל נמשך אחר תאוה גופנית והוסיף בו כוח בגלילת האבן מה שלא היה עושה מתחילה, לכך הוצרך לומר כמה פעמים "אחי אמו", להורות כי לא נתווסף כוח בטבעו לאהבת רחל, ולא היה לו בראייתה שום התעוררות כטבעי שאר בני אדם אבל הכל לאהבת אמו...

רבינו בחיי חי במאה ה13-14 בספרד. כחמש מאות שנה אחריו, כותב הרש"ר הירש את פירושו בגרמניה. הוא מביע רעיון דומה, אם כי בשפה מודרנית יותר:

שלש פעמים מדגיש הכתוב, שלבן היה אחי אמו של יעקב. מעשיו של יעקב כאן היו מודרכים מזכר אמו, שדמות דיוקנה נראתה לו ברחל. הן מיד אחר - כך הוא אומר: וישק יעקב לרחל. אלמלא אותו רמז חוזר ונשנה, היינו דנים את התנהגותו של יעקב כמעשה אבירות לנערה יפה... אם כי רחל היתה יפה, ראה בה רק קרובה. דבר זה מתבטא גם בבכיו, שכמעט ואין למצוא לו מניע אחר. מי יודע מה רב היה הזמן שעבר על יעקב בנדודיו, בלי שראה נפש קרובה. והנה לפתע הוא רואה את רחל, בת אחי אמו, ודמות אמו ניעורה ומתגברת בלבו, עד לידי דמעות. הדמעה מראה, כי הנשיקה היתה מוסרית כולה, וגם בשעה שדאג לצאן, רק כיבד את אמו.

לאור שני הפירושים האלה, אני רואה את הדברים באור אחר. המקהלה חוזרת על דבריה שוב ושוב ומורה כי המעשה יוצא הדופן של הנשיקה נבע מהקשר בין רחל לאמו של יעקב ולא מתוך אהבה ארוטית שבין גבר לעלמה. אך אל מולה המציאות המתוארת אומרת לקורא כי בוודאי שהעילה להתגברות כוחו של יעקב היתה התעוררות ארוטית. יש כאן שני קולות המהווים מהצד האחד שתי פרשנויות למעשה הנשיקה, ומצד שני ביטוי לקונפליקט הפנימי בלבו של יעקב בין הקול האומר לו כי יכול לנהוג כך מפני שהיא בת דודו, ובין הקול השני האומר לו - היה כנה, אתה עושה זאת כי אתה מאוהב. הקונפליקט הזה קורע את לבו של יעקב, והתולדה של הקרע הזה היא - הבכי.

על פרשתנו שואל האברבנאל:

בסיפור הבאר והרועים והאבן שעל פי הבאר ונאספו שמה כל העדרים וגללו את האבן מעל פי הבאר והשיבו את האבן למקומה - כי מה התועלת שלמדנו מהסיפור הזה במידות או בדעות? ולמה נכתב בתורה כל הפרטיות האלה? והיה די שיאמר שראה שם את רחל ושנשקה ודיבר לה.

על פי דברנו הפרשה מלמדת אותנו כמה דברים חשובים בהבנת עצמנו.

ראשית - אנחנו עושים מעשה אחד, ואפילו אנחנו עצמנו מפרשים אותו כמה פירושים. יעקב גולל את האבן ונושק לרחל. האם בגלל אהבת אמו או בגלל אהבתה? זו שאלה של פרשנות.

שנית - הפירושים השונים אינם שקולים זה לזה. לא לכל פרשנות יש מקום. יש פרשנות הנובעת מהדחקה של האמת, ויש פרשנות שהיא האמת. איך מגלים זאת? ראו נא לקמן.

שלישית - אם יש קול חוזר ואומר את דברו כמה פעמים, יותר מן הדרוש, הוא בא להציג פרשנות נוחה יותר. אם אתה שומע קול חוזר, חשוד בו שהוא לא הפירוש הנכון.

רביעית - אם יש פרשנות מקובלת, פרשנות החוזרת על עצמה, פרשנות המשתיקה את הפירוש האחר, האני העצמי מוחה בכאב ובבכי ונאבק להשמיע את קולו.

חמישית - כשמתרחקים קצת מההתרחשויות מוצאים שההשתקה נבעה ממוסכמה שפג תוקפה. במאה השלוש עשרה ובמאה התשע עשרה אולי קשה היה לפרשנים לראות את אהבת יעקב לרחל כאהבה טהורה והם עצמם השתתפו בהשתקתה. היום אנחנו יכולים להתבונן בקול האהבה הזה ולראות את יופיו, לתת למעשה גלילת האבן - הסימבולי - ולנשיקה - הקונקרטית - מקום כביטוי לליבם הטהור של יעקב ושל רחל.

👈 אומץ הוא לא רק בשדה הקרב - הכנס שישבור לכם את הקונספציה. יום ראשון הקרוב 31.3 מלון VERT ירושלים לפרטים נוספים לחצו כאן