השבוע כשניצבתי בתור במקום ציבורי וההמתנה נדמתה להיות ארוכה מעט, ניגשה אלי לפתע אישה דתית-לאומית שלא הכרתי מקודם, והציעה שנלמד יחדיו באותה שעה את ביאור רש"י לפרשת תולדות מתוך הנייד שלה. בדקות שעמדו לרשותנו הספקנו ללמוד את פרק כ"ה ואת ראשית פרק כ"ו. חז"ל כבר הורונו "ואינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחד" (חגיגה ט ע"ב). והנה, במהלך העיון צפו ועלו אצלי תובנות חדשות לקטעים שונים בפירוש רש"י. בדברים הבאים מובאים חלק מהרעיונות הללו שעלו בקרבי בשעת הלימוד המשותף. מקצת התובנות קשורות לכתובים עצמם.
א. הכתוב מציין שיצחק היה "בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה בְּקַחְתּוֹ אֶת רִבְקָה בַּת בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי מִפַּדַּן אֲרָם אֲחוֹת לָבָן הָאֲרַמִּי לוֹ לְאִשָּׁה" (בראשית כה, כ). באשר לגיל זה שבו נישא יצחק, מעניין לציין שגיל נישואין זהה מיוחס בספרות חז"ל לבנות צלפחד: "תנא בנות צלפחד חכמניות הן דרשניות הן צדקניות הן... תנא רבי אליעזר בן יעקב אפילו קטנה שבהן לא נשאת פחותה מארבעים שנה". התלמוד מוסיף לדון בגיל נישואין זה לאישה, ומציין ש"מתוך שצדקניות הן נעשה להן נס כיוכבד" (בבא בתרא קיט ע"ב). לא מצאתי התייחסות כלשהי המקשרת בין בנות צלפחד ליצחק בזיקה לגיל הנישואין הזהה.
ב. האופנים השונים של תיאור ייחוס רבקה הם נקודה נוספת הראויה לציון. רבקה מכונה בפסוק הנזכר לעיל בתור "בַּת בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי מִפַּדַּן אֲרָם אֲחוֹת לָבָן הָאֲרַמִּי". תיאורים אחרים של ייחוסה מצויים בפרשת וירא ובפרשת חיי שרה. בתואל מוזכר לראשונה לאחר פרשת העקדה כאחד משמונה בני מלכה, זאת בהקשר לקירבה המשפחתית עם אברהם: "וַיֻּגַּד לְאַבְרָהָם לֵאמֹר הִנֵּה יָלְדָה מִלְכָּה גַם הִוא בָּנִים לְנָחוֹר אָחִיךָ... וְאֵת בְּתוּאֵל. וּבְתוּאֵל יָלַד אֶת רִבְקָה שְׁמֹנָה אֵלֶּה יָלְדָה מִלְכָּה לְנָחוֹר אֲחִי אַבְרָהָם" (בראשית כב, כ-כג). בתיאור הראשוני של יציאת רבקה לשאוב מים מופיע תיאור דומה: "וְהִנֵּה רִבְקָה יֹצֵאת אֲשֶׁר יֻלְּדָה לִבְתוּאֵל בֶּן מִלְכָּה אֵשֶׁת נָחוֹר אֲחִי אַבְרָהָם" (שם כד, טו). כשעבד אברהם שואל את רבקה בדבר זהותה, היא מוסרת תיאור קרוב: "בַּת בְּתוּאֵל אָנֹכִי בֶּן מִלְכָּה אֲשֶׁר יָלְדָה לְנָחוֹר" (שם שם, כד).
אולם לעומת זאת, העבד שינה בתיאורו לאברהם את דברי רבקה בנוגע לסבה ולסבתה והיפך אותם: "וָאֶשְׁאַל אֹתָהּ וָאֹמַר בַּת מִי אַתְּ וַתֹּאמֶר בַּת בְּתוּאֵל בֶּן נָחוֹר אֲשֶׁר יָלְדָה לּוֹ מִלְכָּה" (שם שם, מז). והנה, בכתוב בראש פרשת תולדות מלכה ונחור שוב אינם נזכרים, ורבקה מאוזכרת כבתו של בתואל וכאחות לבן על שם המאורעות העתידים להתרחש.
ג. על המילים "לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ" (שם כה, כא) אומר רש"י: "זה עומד בזוית זו ומתפלל, וזו עומדת בזוית זו ומתפללת" (מהדורת שוול עמ' צג). דבריו מיוסדים על הנאמר בבראשית רבה (סג, ה, עמ' 681): "'לנכח אשתו' מלמד שהיה יצחק שטוח כאן והיא שטוחה כאן". תבנית זו של איש ואישה הניצבים בזוויות שונות ומתפללים, מעוררת הד מובהק גם למעשה באבא חלקיה ובאשתו בבבלי תענית (כג ע"ב). לפי המתואר במעשה זה כל אחד מבני הזוג התפלל לירידת גשמים בהיותו בזווית אחרת בעליית הגג: "קם איהו בחדא זויתא ואיהי בחדא זויתא", ובשל מעשיה קדמו העננים ועלו מהפינה שבה ניצבה האישה. מוטיב דומה שלא בהקשר ישיר לנושא התפילה מצוי באגדת החורבן בגיטין (נח ע"א) בעניין בנו ובתו של רבי ישמעאל בן אלישע שנישבו לשני אדונים. כחלוף זמן נפגשו האדונים וביקשו לעשות שידוך ביניהם. "זה אומר: יש לי עבד שאין כיופיו בכל העולם, וזה אומר: יש לי שפחה שאין בכל העולם כולו כיופיה, אמרו: בוא ונשיאם זה לזה ונחלק בוולדות. הכניסום לחדר, זה ישב בקרן זוית זה וזו ישבה בקרן זוית זה, זה אומר: אני כהן בן כהנים גדולים אשא שפחה. וזאת אומרת: אני כהנת בת כהנים גדולים אנשא לעבד. ובכו כל הלילה. כיון שעלה עמוד השחר, הכירו זה את זה, ונפלו זה על זה וגעו בבכיה עד שיצאה נשמתן. ועליהן קונן ירמיה: 'על אלה אני בוכיה עיני עיני יורדה מים'" (איכה א, טז).
ד. רש"י כותב על המילים "וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ" (בראשית כה, כב) כלהלן: "רבותינו דרשוהו לשון ריצה, כשהיתה עוברת על פתחי תורה של שם ועבר יעקב רץ ומפרכס לצאת, עוברת על פתחי ע"ז עשו מפרכס לצאת" (מהדורת שוול עמ' צג). דבריו נשענים על דרשה המובאת בבראשית רבה (סג, ו, עמ' 682-683). והנה, עלה על דעתי שאותיות השורש "פרכס" זהות בשיכול אותיות למילה "כרפס". לא הכרתי התייחסות לדמיון הזה, אולם הובאה לידיעתי לאחר מכן הידרשות בכתובים לזיקה שבין השניים. כך בספר שארית יוסף לרב יוסף מ' ידיד הלוי, שהיה מגדולי רבני ירושלים, מבאר המחבר את סימני הסדר ובהקשר לכרפס כותב: "כרפס, בא הרמז על היצר הרע, לשון פרכוס שתמיד היצר הרע מפרכס בלב האדם להחטיאו" (שארית ישראל, חלק ג, עמ' רצה).
ה. רש"י למילים "וְהִנֵּה תוֹמִם" (בראשית כה, כד) כותב: "חסר, ובתמר 'תאומים' מלא, לפי ששניהם צדיקים, אבל כאן א' צדיק וא' רשע" (מהדורת שוול עמ' צד). גם כאן דבריו מסתמכים על בראשית רבה (סג, ח, עמ' 686). אולם חרף הדרשה לפיה אחד מהם לא היה צדיק, מכל מקום במקרה הנוכחי המילה "תומם" מכילה בקרבה באורח פרדוקסלי את הרעיון של דבר שלם ותמים. הד לרעיון התמימות מופיע אמנם בתיאור יעקב כאיש "תָּם" (בראשית כה, כז). גם בהמשך הפרשה אפשר לראות שימוש חוזר במילה מנחה. כך המילה "עֵקֶב" מתוך ההיגד "עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי" (שם כו, ה) היא מצד אחד מעין חזרה על הנאמר בסיום פרשת העקדה "עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ בְּקֹלִי" (שם כב, יח). אולם היא אף מעוררת הד לשורש "עקב" שנעשה בו שימוש מעט קודם לכן בפרשת הולדת יעקב ועשו: "וְאַחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב" (שם כה, כו).
ו. רש"י כותב על התיבות המקראיות "וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים וַיְהִי עֵשָׂו" (בראשית כה, כז): "כל זמן שהיו קטנים לא היו נכרים במעשיהם ואין אדם מדקדק בהם מה טיבם, כיון שנעשו בני שלש עשרה שנה זה פירש לבתי מדרשות וזה פירש לע"ז" (מהדורת שוול עמ' צה). מקור הדברים הוא בנמשל המובא בבראשית רבה (סג, ט, עמ' 692-693) המתאר בצורה אנכרוניסטית כי כל שלוש עשרה שנותיהם הראשונות, שניהם היו הולכים לבית הספר ובאים מבית הספר, ולאחר גיל זה האחד הלך לבתי מדרשות והשני לבתי עבודה זרה.
דברי המדרש ורש"י הם בעלי עניין בהקשר למסר העולה מתוכם, משום שקיימת לרוב נטייה להטעים שדמויות הוד ניכרו כבר בקטנותן באמצעות מעשיהן ותכונותיהן המצוינות, היוצאות מגדר הרגיל. אולם בהתאם לנאמר כאן יצחק בילדותו גדל לכאורה כילד רגיל למדי, ולא בלט בכישוריו ולא גילה סממנים מקדימים שיעידו על סגולתו העתידית, שזיכתה אותו להימנות בין אבות האומה. מצד אחד, יש הנוטים לראות ביצחק מבחינות מסוימות מעין דמות ביניים בין אברהם ליעקב, בין ראשון המאמינים לבין בחיר האבות. אולם מצד שני, תכונה מרכזית ומהותית שקנה לעצמו בעקבות חוויית העקדה היא לפי מקורות מדרשיים היותו בגדר "עולה תמימה". מעלה זו העלתה אותו לדרגה גבוהה יותר וכפועל יוצא השפיעה על אורחות חייו. הרעיון של היותו בחזקת "עולה תמימה" מוזכר אף בשני מקומות ברש"י לפרשת תולדות. כך רש"י (בראשית כה, כו) מציין כי מתוקף היותו עולה תמימה לא רצה ליטול שפחה כשם שאביו עשה, וכמו כן מחמת היותו עולה תמימה נצטווה על ידי ה' בשעת הרעב שלא לעזוב את ארץ ישראל (שם כו, ב).