על תמונות שונות של מציאות אחת

לאחר העקרות העתירה וההיעתרות, הרתה רבקה. סיפור ההיריון והלידה מעלה כמה שאלות ותמיהות:

וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ, וַתֹּאמֶר: אִם כֵּן, לָמָּה זֶּה אָנֹכִי? וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת ה'.
וַיֹּאמֶר ה' לָהּ: שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ, וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ. וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ, וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר.
וַיִּמְלְאוּ יָמֶיהָ לָלֶדֶת, וְהִנֵּה תוֹמִם בְּבִטְנָהּ.
וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי, כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר, וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ עֵשָׂו.
וְאַחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו, וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב, וְיִצְחָק בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה בְּלֶדֶת אֹתָם.

א. מה פשר השאלה לָמָּה זֶּה אָנֹכִי? היא נשמעת שאלה קטועה. יכולה להיות שאלה 'למה זה אנכי חיה?' ויכולה להיות שאלה - 'למה זה אנכי הרה?' אך במבנה הנתון היא חסרה.

ב. הרושם הוא שרבקה היתה מוטרדת, והלכה לדרוש את ה' כדי להרגיע את נפשה. אך ההיגד על היפרדות הבנים ועל עבדות הרב נדמה כמעורר חרדה יתרה ולא מרגיע.

ג. וְהִנֵּה תוֹמִם בְּבִטְנָהּ - נשמע כביטוי להפתעה ולפליאה. אך הרי היא - ואף אנו הקוראים - כבר ידעה מראש כי כך יהיה. אם כן מה המקום להפתעה?

לפני שניתן מענה לשלוש השאלות, בואו ונתבונן במצבה הקיומי של רבקה בהריונה. היא מרגישה התרוצצות בקרבה, ספק מבינה שהיא עומדת ללדת תאומים ספק - לא מבינה את פשר ההתרוצצות. בואו ונניח שהיא מבינה שיש לה תאומים בבטנה, והכתוב המעיד וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ משקף לא רק את תודעת המספר יודע הכל אלא גם את תודעתה. אם כך, מה שמטריד אותה היא ההתרוצצות. ייתכן שהיא חוששת מפני בעיה רפואית, וייתכן שמה שמטריד אותה זאת המריבה שהיא מאבחנת בקרבה. אני בוחר באפשרות השניה, היא נראית לי מתאימה יותר להקשר.

אם אכן זה הרקע, בואו ונתבונן בשאלה - אִם כֵּן, לָמָּה זֶּה אָנֹכִי? קטיעת השאלה מעוררת את הקורא משגרת ההקשבה, וממקדת את הקשב ב'אנכי' - אִם כֵּן, לָמָּה זֶּה אָנֹכִי? רבקה לא תוהה למה היא חיה תוך בחינת אפשרות המוות, ולא תוהה למה היא הרה תוך בחינת אפשרות העקרות. היא מכוונת את זרקור ההתבוננות אל ה אָנֹכִי, אל האני שלה, אל נפשה ואל אישיותה. אני מניח שהשאלות שמטרידות אותה, הן השאלות המטרידות כל הורה כשהוא מגלה תכונה רעה אצל ילדיו: האם אני אשמה? האם בי יש פגם הגורם להתנהגות הזאת? במקרה הזה - האם בי יש תוקפנות שהעברתי אותה לילדי? אולי כעסים שהיו לי על לבן אחי? אולי העברתי אליהם דפוס אחווה פגום?

אם אכן אלה היו השאלות שהטרידו את רבקה, בואו ונתבונן במענה שקיבלה. בואו ונבחן האם יש בו כדי להרגיע את נפשה הסוערת?

וַיֹּאמֶר ה' לָהּ: שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ, וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ. וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ, וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר.

ריבונו של עולם במענה שלו, משנה מן היסוד את אופן המבט של רבקה על ההתרוצצות. היא התבוננה על ההתרחשות בגוף ראשון, ביחסי אני ואתה שבין אם לילדיה. ריבונו של עולם מדבר בפרספקטיבה גדולה של גויים ולאומים. כשחושבים בגדול, האָנֹכִי מתגמד. 'זה לא את' אומר לה ריבונו של עולם, מדובר ביחסים בין לאומיים, במשהו הגדול ממך. בכך הוא מסיר ממנה את האשמה ואת תחושתה.

והנה מגיעה הלידה, וְהִנֵּה תוֹמִם בְּבִטְנָהּ. רבקה היתה שרויה בתודעתה בדברי ריבונו של עולם, ראשה אפוף בתמונות של לאומים וגויים. והנה - לא נולדו לה לאומים ולא עמים ['גוי' בלשון התנ"ך הוא 'עם']. נולדו שני ילדים. והנה יוצא הראשון, והוא די מפחיד - אַדְמוֹנִי, כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר. שוב נעורים הפחדים הקודמים, שוב מתעוררת תחושת האשמה. אולי הוא שיקוף שלי, של החיה שבתוכי? המקהלה המשפחתית קוראת לו ביחד בשם: וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ עֵשָׂו, שם המזכיר את ה'שיער' ורק מגביר את החרדה שמרגישה רבקה. וכאן מופיע השני, וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו. אל מול המראה הזה משתתקת המקהלה המשפחתית, ובמקומה מופיע סולן: וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב. מיהו הקורא העלום? אולי המשך הפסוק רומז לזהותו: וְיִצְחָק בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה בְּלֶדֶת אֹתָם. יצחק מגלה פעלתנות יתר, מתפרץ וקורא לילד בשם. מה הוא ראה שם? אולי הוא ראה בילד האוחז בעקב אחיו, תמונת מראה של האָנֹכִי שלו? של הילד החי בצל האח הגדול ישמעאל, בצלו של הקשת החזק והפראי? של מי שמנסה לשווא לאחוז בעקב אחיו שלו?

מכל מקום - אם כך הם פני הדברים, הרי הפרשה מהווה תמונת רנטגן של תופעה אנושית קיומית הרת משמעות לחיינו. אנחנו נוטלים חלק בהתרחשויות, משמשים שחקנים בכל מיני משחקים. במשחקים המשפחתיים, אנחנו כהורים או כבנים או כאחים מהווים חלק ממערכים סיבתיים סבוכים ומורכבים. יש לנו הטיה המטעה אותנו, גורמת לנו לשיפוטים שגויים. להטיה הזאת קוראים - אָנֹכִי. אנחנו זה אנחנו, כל הזמן, על כן אנחנו שופטים את ההתרחשויות מזווית הראיה שלנו ובטוחים שאנחנו במרכז התמונה. כמו שאמר וודי אלן: 'תמיד כשאני רואה את שחקני הפוטבול עומדים במעגל צפוף - אני בטוח שהם מדברים עלי...' הפרשה שלנו מורה לנו שיש עוד אופנים לבחון את ההתרחשות. אפשר לראות אותה באמת מידה גדולה של גויים ולאומים, התרחשויות משפחתיות הן גם חלק ממערכים סוציולוגים רחבי היקף. אולי השחקנים האחרים - גם אם הם ילדינו, פועלים כחלק מהמערכות הגדולות ולא יוצאי חלצנו? אפשר לראות את התמונה כשבמוקד שלה נמצא שחקן אחר שהוא לא אנחנו. אולי ה'יצחק' הוא במרכז, אולי התרוצצות האחים היא תולדה של הסבכים שלו עם אחיו ולא שלי - רבקה - אם אחי?

המודעות לאפשרות של תמונות שונות של אותה המציאות, היא תנאי להרחבת הדעת ולשלוות הנפש. כשיש באמתחתי אפשרויות שונות לפרש את המציאות, אין בי וודאות שלא אני המחולל אותה, אבל אין בי גם אשמה מוחלטת הכבדה מנשוא.