פלא מפורסם נמצא בשמה של פרשת השבוע שלנו. התורה מספרת לנו על פטירתה של שרה אך שמה של הפרשה הינו "חיי שרה" שם המבטא, לכאורה, את ההפך הגמור מתוכנה. אין זה הפלא היחיד שנמצא בראש הפרשה שלנו, הפרשה מונה את שנותיה של שרה, ורש"י מסביר כי המניין נועד גם להשמיענו "כי בת ק' כבת כ' לחטא, מה בת כ' לא חטאה ... ובת כ' כבת ז' ליופי". נמצא כי בשני דברים סופדת התורה לשרה, בטוב מעשיה וביופיה, ואכן את טוב מעשיה ראוי לציין אך כיצד ניתן להבין את ציון יופיה של שרה כחלק מההספד שלה. על כולנה נראים כלא מובנים מעשיו של אברהם אבינו עם היודע לו דבר פטירתה מן העולם של שרה אמנו רעייתו הדגולה :
"וַתָּ֣מת שָׂרָ֗ה בְּקִרְיַ֥ת אַרְבַּ֛ע הִ֥וא חֶבְר֖וֹן בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וַיָּבֹא֙ אַבְרָהָ֔ם לִסְפֹּ֥ד לְשָׂרָ֖ה וְלִבְכֹּתָֽהּ"
כבר לימדונו חכמים כי "ג' ימים לבכי ושבעה להספד" (מועד קטן כז, ב), ובדרך כלל הבכי קודם להספד ומדוע זה כאן ההספד קדם לבכי ? ומדוע זה האות 'כ' שבמילה לבכות הינה זעירא ?
תשובות רבות נכתבו לשאלות אלה, ויסוד אחד חורז את רובם, יסוד שביטא אותו רבנו ה"כלי יקר" בלשונו הזהב :
"לכן בהתחלה בא אברהם לספוד לשרה בעבורה, אבל לא בכה עליה, כי ידע שעלתה למרום למקום יקר ונכבד מאשר הייתה בו".
הכלי יקר מסביר שאברהם אבינו הכיר את מעלתה הרמה של שרה אמנו וידע כי במותה היא מתעלה לעולמות עליונים שאין לבכות עליהם, על כן הוא בא תחילה לספוד לשרה ולעסוק בכבודה (כמסקנת הגמרא שהספד יקרא דשכיבי הוא (סנהדרין מז, א)), ומתוך ההספד הזה וזיכרון מעשיה הטובים ומעלתה הרמה הוא מגיע לבכי שהינו טפל להספד.
ואכן חכמים ז"ל במדרש (תנחומא על אתר) מתארים את ההספד הארוך והמרגש, שנשא אברהם אבינו על שרה אמנו, שירה שמילותיה מוכרות לנו היטב מימים אחרים, וששופכות אור גם על מעשיו של אברהם אבינו אחרי פטירתה, ועל הטעם שבשלו הוא מתעקש על קבורתה במערת המכפלה :
"ותמת שרה וגו', התחיל אברהם לבכות עליה ולומר, אשת חיל מי ימצא, ...'זממה שדה ותקחהו' - זממה ונטלה שדה המכפלה ושם נקברה, שנאמר: ואחרי כן קבר אברהם את שרה".
אברהם אבינו מעיד בהספדו כי היה זה רצונה של שרה אימנו להיקבר במערת המכפלה. אברהם אבינו היה זה שבזכות הכנסת האורחים שלו גילה את מעלתה של מערת המכפלה (כפי שמתוארים הדברים בילקוט הראובני פרשת וירא, וכן בספר עמודיה שבעה סי' ו על פי רבנו החסד לאברהם). אברהם סיפר על הגילוי המרעיש הזה לשרה אמנו, ושרה אמנו, כך על פי הספדו של אברהם, ביקשה ממנו להיקבר במערת המכפלה, "זממה שדה ותקחהו". שרה אמנו גם אחר פטירתה, אחר הסתלקותה לעולמות עליונים, ממשיכה להשפיע על אברהם אבינו ועל עולמנו.
עד כמה רבה השפעתה של שרה על אברהם אבינו ניתן ללמוד מגמרא פלאית (בבא בתרא נח, א) המתארת את דרך קבורתם של אברהם אבינו ושרה אימנו. הגמרא מספרת על ר' בנאה שהיה מציין מערות קבורה על מנת להפריש מהם את הכוהנים, ועל הגעתו למקום קבורתו של אברהם אבינו. על פתח מערתו של אברהם פוגש ר' בנאה את אליעזר עבד אברהם, ר' בנאה שואל את אליעזר מה עושה אברהם אבינו, ואליעזר משיב לו כי אברהם שוכב בין זרועותיה של שרה והיא מעיינת לו בראשו. ר' בנאה נוטל רשות להיכנס, נכנס, מעיין ויוצא. גמרא זאת נראית מוקשית עד מאוד. מה פשר שכיבתו של אברהם בחיקה של שרה, בין זרועותיה ? ומה פשר עיונה של שרה בראשו ? ולמעשה גמרא זו הינה כה פלאית עד שגם רבותנו הראשונים התקשו עד מאוד בפירושה (וראה לדוגמא את הדברים המובאים בשו"ת הרשב"א (ח"א סי' תיח).
פתח לדברים מצאנו בחידושיו (חידושי אגדות) של רבנו המהר"ל (על הגמרא שם) שכתב שתיאור זה בא ללמדנו "כי אברהם ושרה מתאחדים מצד עצמם יותר מכל איש ואשה בעולם, ... כי אברהם עם שרה הוא אחד". בצורה מפורטת מתוארים הדברים בספר שפתי דעת (על הפרשה) שכתב שהגמרא מתארת את החיבור והאיחוד בן אברהם לשרה. שרה הייתה גומלת חסדים בגופה ובידיה ועל כן אברהם שכב על זרועותיה לסמן לנו כי הוא סומך על זכות גמילות החסדים שלה. ואילו שרה עיינה בראשו של אברהם, ראש המסמל את לימוד התורה שלו, זכות שעליה מבקשת שרה להיסמך.
נראה שר' בנאה היה עוסק בבירור יסודותיהם של גדולי ישראל. ר' בנאה, כשמו כן הוא, היה משתמש באמת הבניין (שבת לא, א) כדי לבנות דברים משורשם. לכן הוא היה מציין "מערתא", המערה היא הדבר הפנימי השוכן במעבה האדמה ומעמקיה, ועבורנו היא מייצגת את המסתורין, הטמיר והנעלם שבחכמינו. ר' בנאה רואה את אברהם שוכב בחיקה של שרה, בין כנפיה, קרוב ללב שלה, משל עדיין מאזין הוא לליבה הפועם, בעוד היא, שרה אימנו מעיינת וממוקדת בראשו.
בפתח אליהו, לומדים אנו כי :
"חכמה מוחא ... , בינה ליבא ובה הלב מבין"
המוח המצוי בראשו של אדם מייצג את החוכמה, את הידיעות הרבות שאגר האדם, ואילו הבינה הנמצאת בלב מסמלת את יכולתו של האדם להבין דבר מתוך דבר. מעלתו של אברהם אבינו מצויה בראשו, בחוכמתו, בהשגות הגבוהות אליהן הוא הגיע, ואותן הוא הפיץ בעולם בעודו מבשר את האמונה בא-ל אחד. לעומת זאת מעלתה של שרה מצויה בתבונתה, במה שלימדונו חכמים כי "בינה יתירה ניתנה באשה" (נידה מה, ב), היא מסוגלת לראות דבר מתוך דבר, ולהבין דבר לעומקו על כל ההשלכות שעתידות להיות לו. היא זו שמבקשת מאברהם להפריד בין בנה לבין ישמעאל, והיא זו שעליה נאמר לאברהם "כל אשר תאמר לך שרה שמע בקולה", ומכאן למדו חכמים כי "אברהם טפל לשרה בנביאות" (תנחומא שמות א).
ר' בנאה מלמד אותנו כי גם לאחר פטירתם של אבותינו הם עדיין ממשיכים להשפיע האחד על השני מסגולותיהם. אברהם מאזין לבינה המצויה בלבבה של שרה, ואילו שרה מעיינת ונסמכת על ראשו וחוכמתו של אברהם. אימהותנו הקדושות הינן בבחינת "גמלתהו טוב ולא רע כל ימי חייה" וימי חייה אלה אינם מסתיימים עם לכתה מן העולם הזה אלא הם ממשיכים ומלווים אותנו גם בעולם הבא, כפי שלמידונו חכמים כי "גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם".
על אשה גדולה כזו שגם אחר מותה ממשיכה את מסכת השפעתה הברוכה ראוי לומר כי היא עדיין חיה, ועל כן אברהם אינו מרבה לבכות את לכתה, היא לא הלכה ממנו, ועדיין גם אחר מותה יופייה, יופי לבבה, ורום מעלותיה עדיין מאיר את העולם.
נערך משיעור של הרב יאיר בן מנחם, דיין בבית הדין האזורי בת"א