יצחק אבינו מבטא במקרא שתי מידות סותרות.
המדה הראשונה היא הפחד: "וַיִּשָּׁבַע יַעֲקֹב בְּפַחַד אָבִיו יִצְחָק" .
מדת הפחד מופיעה עוד טרם לידתו של יצחק. התורה מספרת שבמעמד בשורת המלאכים לאברהם על הולדת יצחק, צחקה שרה, משום שפקפקה בעובדה שהיא ובעלה הזקנים יוכלו להביא ילדים לעולם. אמנם, כשהמלאך מבקר את שרה באזני אברהם, וטוען ששרה צחקה, שרה מכחישה את צחוקה, מתוך פחד- "וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר לֹא צָחַקְתִּי, כִּי יָרֵאָה".
גם המאורע המרכזי בחיי יצחק, מאורע עקידתו על גבי המזבח, היה מאורע של פחד מגוון. כמבואר בדברי רבותינו בתנחומא:
" ויאמר יצחק אל אברהם אביו ... הנה האש והעצים ואיה השה לעולה? באותה שעה נפל פחד ויראה גדולה על יצחק שלא ראה בידו כלום להתקרב והרגיש במה שעתיד להיות. אמר לו אברהם הואיל ואמרת, הקב"ה בחר בך. אמר יצחק אם בחר בי, הרי נפשי נתונה לו, על דמי צר לי מאד! ואף על פי כן 'וילכו שניהם יחדיו'- זה לשחוט וזה להישחט... כשבא לשחוט, אמר לו- 'אבא, אוסרני ידי ורגלי, מפני שהנפש חצופה היא וכשאראה את המאכלת שמא אזדעזע ויפסל הקרבן, בבקשה ממך אל תעש בי מום'. מיד 'וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת' לשחוט, אמר לו- 'אבא, לא תודיע את אמי כשהיא עומדת על הבור או כשהיא עומדת על הגג שמא תפיל את עצמה ותמות'. מיד בנו שניהם את המזבח ועקדו על המזבח ונטל את הסכין כדי לשחטו עד שיצא ממנו רביעית דמו, ובא השטן ודחף ידו של אברהם ונפלה הסכין מידו, וכיון ששלח ידו לקחתה יצאה בת קול ואמרה לו מן השמים 'אל תשלח ידך אל הנער' ואלולי כן כבר היה נשחט "
מדרש זה, מצביע על 'הפחד והיראה הגדולה' של יצחק אבינו כמוטיב מכונן באשיותו. יצחק ירא להשחט 'על דמי צר לי מאד', אך חפץ בכך, מתוך יראת שמים גדולה וציות לדבר ד'- 'נפשי נתונה לו'. הוא גם ירא שמא השחיטה לא תהיה מדוייקת, שמא יזוז מתוך פחד המוות, תוך כדי השחיטה. יצחק אף מפחד שאמו תמות מצער לכשתשמע שנשחט על גבי המזבח. עוד מתגלה במדרש יחסי הקרבה בין השטן ליצחק אבינו, בהיות השטן המלאך המושיע מהשחיטה.
אמנם המידה השניה המופיעה ביצחק לכאורה סותרת את הפחד, שכן המדה השניה המתגלית בו היא מדת השמחה.
גם מדה זו, נעוצה בשורשו של יצחק, עוד לפני הופעתו בעולם. כך מגיב אברהם בהתבשרו על בנו העתיד לצאת ממנו: " וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל פָּנָיו וַיִּצְחָק וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ הַלְּבֶן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד וְאִם שָׂרָה הֲבַת תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד".
מקובלנו מרבותינו שאבות האומה המלאכיים הנם מרכבה לשכינה, והעומק באישיותם מגלה לנו את עומק הזהות של האומה הישראלית. על כן, יש לברר מהו אותו צחוק יסודי, המופיע אצל יצחק שוב ושוב, ומה היחס בין צחוק זה לבין מוטיב הפחד המופיע ביצחק.
בקשת שחיטתו של יצחק מביעה יותר מכל, את אופיה של מדת הדין, המוכנה להקריב את כל מה שיש על מנת להתקרב לשלמות האלהית. והנה יצחק, כנושא שמה של מדת הדין, מביע מתוכה שתי מידות סותרות המגלות את עומק הדין- הפחד והשמחה.
הן הפחד והן השמחה, שורשן בעתיד. יצחק מפחד ממה שיקרה לו לכשיובל לשחיטה. הוא מפחד איך תגיב אמו. העתיד טומן בחובו את הפחד הגדול של יצחק, המבקש לתקן את העולם ולהובילו לעתיד טוב יותר. גם שמחתם של אברהם ושרה, היא שמחה על העתיד, הטומן בחובו את לידת יצחק. יחסיו של יצחק עם רבקה, המביאים את יעקב לעולם, מביאים את יצחק לצחק עם אשתו. ניכר שכוחו של יצחק נשאב מן העתיד השלם, עתיד הגורם לתחושת פחד ושמחה כאחד.
יצחק כל כך קשור לעתיד, עד כי אין לו צורך בחוש הראיה של ההווה: " וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת ".
בבואו של האדם לדרוש תיקון ושלימות עתידית, מופיעות בו שתי המידות הסותרות. הפחד, על הקרבנות הנוראיים שמצריכה ההתקדמות אל העולם השלם מחד, אך גם השמחה, שיש סיכוי לתיקון, שיש בשביל מה לחיות, מאידך.
תכונות אלו, של פחד ושמחה בו זמנית, מופיעות גם במדרש המפליא הבא ממסכת מכות:
"היה רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע ורבי עקיבא מהלכין בדרך, ושמעו קול המונה של רומי ברחוק מאה ועשרים מיל, והתחילו בוכין, ורבי עקיבא משחק. אמרו לו: מפני מה אתה משחק? אמר להם: ואתם מפני מה אתם בוכים? אמרו לו: הללו כושיים שמשתחוים לעצבים ומקטרים לעבודת כוכבים יושבין בטח והשקט, ואנו בית הדום רגלי אלהינו שרוף באש ולא נבכה? אמר להן: לכך אני מצחק, ומה לעוברי רצונו כך, לעושי רצונו על אחת כמה וכמה. שוב פעם אחת היו עולין לירושלים, כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם. כיון שהגיעו להר הבית, ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים, התחילו הן בוכין ור"ע מצחק. אמרו לו: מפני מה אתה מצחק? אמר להם: מפני מה אתם בוכים? אמרו לו, מקום שכתוב בו: והזר הקרב יומת, ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה? אמר להן: לכך אני מצחק, דכתיב: ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו, וכי מה ענין אוריה אצל זכריה? אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני! אלא, תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה, באוריה כתיב: לכן בגללכם ציון שדה תחרש, בזכריה כתיב: עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם, עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה - הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה, עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה - בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת. בלשון הזה אמרו לו: עקיבא, ניחמתנו! עקיבא, ניחמתנו".
התנאים שעלו עם רבי עקיבא במעלה ירושלים שלאחר חורבן בית המקדש השני, החלו לבכות כשראו את המצב הנורא של החורבן. הם שמו את הדגש על ההווה העגום. אמנם, רבי עקיבא רבם, החל לצחוק. הסברו של רבי עקיבא שהוא אוחז במידתו של יצחק אבינו, מדת הדין. השאיפה לשלמות טומנת בתוכה קורבנות לא מעטים, כולל חורבן הבית. החורבן הוא מפחיד. 'פחד יצחק'. אך החורבן גם מבטא את השאיפה לבניין עמוק יותר, שלם יותר, אשר יבנה בע"ה על חורבות הגלות. עובדה זו מצחיקה ומשמחת את רבי עקיבא שכן הוא תולה את התקיימות נבואות הנחמה בהתקיימות נבואות הפורענות. מסתבר שרבי עקיבא כיצחק אבינו, הבין שכל בניין שלם דורש חורבן הבית הקודם לו. וכי על אף הפחד שבדרך זו, גם צחוק גדול ושמחה אין סופית המתלווה לו. צחוקו של ר"ע אינו רק צחוק של שמחה על הבניין השלישי והשלם שיקום מתוך חורבן, אלא גם צחוק מעט ציני, צחוק הרואה בחורבן שבר חיצוני בלבד ולא חורבן במלא היקפו. החורבן משמש את הלבנה הראשונה בבניין, ולצד הצער והמורא מהקרבנות האנושיים של הגלות יש שמחה על ההכנה שלה לגאולה, שמחה אשר 'שמה בצל' את הפחד.
תפיסה זו, מסבירה גם את השאלה, מדוע המדרש שהבאנו לעיל טוען כי לא אחר מהשטן בכבודו ובעצמו, הוא אשר מנע מאברהם לשחוט ממש את יצחק.
השטן, שבר העולם, נועד לסתור בניינים רעועים. סתירה זו, הנראית על פניה שטנית, היא היא הבניין הגדול והיא כח מכוחות הבורא לנהל עולמו. על כן, בן בריתו של יצחק הוא השטן עצמו, אשר מגן על יצחק, דווקא בשל ההבנה העמוקה שהשטן אינו רוע גמור (כתפיסה הדמונית הנוצרית), כי אם כקטליזאטור רוחני לקראת הבניין השלם.
בימים טרופים כשלנו, אשר סופות רבות מתחוללות בעולם הערבי והמערבי לצד בניינים גדולים באומה ובעולם, נלך בדרכם של יצחק אבינו ור' עקיבא, המדריכים אותנו לחשוש אמנם מן הקרבנות שמצריכה הדרך הארוכה, אך דוקא מתוך כך לצחוק צחוק גדול לאור העתיד ההולך ואור במדינתנו המתחדשת.