את אברהם אבינו אין צורך להציג. אנו מכירים אותו עוד מימי היותנו ילדים. על פי רוב, האסוציאציה הראשונית שלנו על אברהם היא 'טוב לב', 'מאמין גדול', 'איש החסד' ועוד. אלא שבפגישתנו הראשונה עם אברהם בפרשתנו לא כתובה שום אחת מהתכונות הללו, אותן אנו מיחסים - ובצדק - לאברהם. בלי כל הכנה, מופיע פסוק: "וַיּאמֶר ד' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ:" (בראשית פרק יב).
וכי מי הוא אברהם? מהן תכונותיו? מדוע נבחר לצאת במסע לארץ כנען? שאלות אלו, לא נענות לפני פסוק זה.
אנו רגילים, שלפני שהמקרא מגיש לנו דמות, הוא מכין אותנו במידע אודות תכונותיו הראויות, ומדוע ד' בחר בו לדמות נכבדת. אך לא כן אברהם.
המהר"ל מתייחס לשאלה זו, וקובע: "באברהם לא היתה בחירה פרטית, רק באומה הישראלית, שהם זרעו. שהרי כתיב באותה בחירה (בראשית יב, ב) "ואעשה אותך לגוי גדול", וזה בחירה כללית, ובחירה כמו זאת אין תולה במעשה כלל, ולא בחטא, כי המעשה הוא לפרט. אף כי בודאי זכות אבות מועיל, מכל מקום עיקר הבחירה - בחירה כללית בו ובזרעו" (נצח ישראל פרק יא).
במילים אחרות, לא נכתבו מידותיו וצדיקותו של אברהם, בכדי להעביר לנו את המסר שבחירת ד' באברהם לא היתה בחירה בשל מעשיו הפרטיים הטובים, כי אם בחירה בו בשל האומה הישראלית העתידה לצאת ממנו. זו בחירה באדם הטומן בחובו דורות של ישראל לעולמי עד, ולא בחירה באדם הפרטי ששמו אברם. תפיסה זו אכן מתאימה גם לפשט הכתובים, שהרי בבואו להסביר את בחירת אברהם ואת לכתו לארץ ישראל, הפסוק אומר: "וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל"(בראשית פרק יב). הוי אומר, הסיבה שאברהם נבחר היא בשל הגוי הגדול העתיד להופיע בעולם דרכו, ולא בשל התנהגותו הפרטית.
על תפיסה זו, הרואה בבחירת זרעו של אברהם כנושאי דבר ד' בעולם בחירה שאינה תלויה במעשיהם הטובים או הרעים, נחלקו התנאים.
"בנים אתם לד' אלהיכם', בזמן שאתם נוהגים מנהג בנים - אתם קרוים בנים, אין אתם נוהגים מנהג בנים - אין אתם קרוים בנים, דברי ר' יהודה; רבי מאיר אומר: בין כך ובין כך אתם קרוים בנים" (קידושין לו).
רבי יהודה תולה את היות עם ישראל קרוי 'בנו' של ד' במעשיו הטובים או הרעים. במקרה של מרי והתנהגות שלילית, אין העם קרוי בנו של ד'. אך רבי מאיר סבור, שאף אם התנהגות העם היא שלילית ביותר, עדיין הוא קרוי בנו של ד', שהרי הבחירה בעם לא היתה מעולם בשל מעשיו, אלא בשל אהבת ד' את העם הזה ובשל מגמתו, כפי שהראה המהר"ל.
אמנם,יש צורך להסביר את דברי רבי מאיר והמהר"ל. התורה מלמדת אותנו במקומות אין ספור, על תלות בין בחירתו של האדם בין טוב לרע, לבין השכר או העונש שיקבל. כך בפרשת 'והיה אם שמוע': "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם... וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ... הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם: וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר ה' נֹתֵן לָכֶם:"(דברים פרק יא) הכתוב בפירוש מתנה את היותנו על האדמה במעשינו הטובים או הרעים. אם כן, כיצד ניתן לומר שבחירת ישראל אינה תלויה במעשים, ושגם אם ישראל חוטאים קרויים בנים?
שאלה זו, עלתה על שולחנו של הראי"ה קוק בימים של העליות הראשונות לארץ. בויכוח שהיה לרב קוק עם הרידב"ז (סביב סוגיית יישום מצוות השמיטה בישוב היהודי הצעיר בארץ), הסביר הרב קוק את דברי רבי מאיר שטען שישראל תמיד נקראים בניו של ד' גם אם הם חוטאים, והציע דרך כיצד ליישב את הדיאלקטיקה שבין גישה זו לבין דברי התורה בעניין התלות שבין מעשי האדם לשכר או העונש שיקבל.
כך כותב הרב קוק: "שני דברים עיקריים ישנם שהם יחד בונים את קדושת ישראל וההתקשרות האלהית עמהם:
האחד הוא סגולה, כלומר טבע הקדושה שבנשמת ישראל מירושת אבות, כאמור: 'רק באבותיך חשק ד' לאהבה אותם ויבחר בזרעם אחריהם', 'והייתם לי סגולה מכל העמים'; והסגולה הוא כוח קדוש פנימי מונח בטבע הנפש ברצון ד', כמו טבע כל דבר מהמציאות, שאי אפשר לו להשתנות כלל.
והשני הוא עניין-בחירה, זה תלוי במעשה הטוב ובתלמוד-תורה. והחלק של הסגולה הוא הרבה, לאין ערוך כלל, יותר גדול וקדוש מהחלק התלוי בבחירה".
במילים אחרות, הרב קוק סבור, שישנן שתי זויות הסתכלות על עם ישראל. זוית אחת, היא זוית פנימית, שעליה דיברו רבי מאיר והמהר"ל, זו גם הזוית שבגללה ד' בחר באברהם. זוית ראיה זו, היא עובדה. דהיינו, כשם שחתול לא יכול לשנות את עובדת היותו חתול, כך גם ישראל לא יכולים לשנות את היותם ישראל ובניו של ד'. אך ישנה גם זוית ראיה בחירית. זוית זו, שמה דגש לא על האמת המציאותית שישראל הם בני ד', כי אם על השאלה כמה ישראל מבינים ומביעים את זיקתם לד'. זוית זו, היא הזוית המופיעה בפרשת 'והיה אם שמוע', והיא כוללת שכר ועונש לאור מעשי האומה והפרט, הוי אומר, לאור הבחירות היום יומיות של ישראל, לטוב או לרע.
שני מימדים אלו, של היות ישראל עם נבחר מחד, אך בה בעת הרבה תלוי במעשי העם הישראלי מאידך, אינם סותרים מנקודת מבטו של הרב, וכדבריו בהמשך: "אלא שברית כרותה היא, שהסגולה הפנימית לא תתגלה בזמן הזה כי אם לפי אותה המידה שהבחירה מסייעת את גילוייה, על כן הכל תלוי לפי רוב המעשה וקדושת האמונה ותלמוד-תורה". (מתוך אגרות הראיה אגרת תקנ"ה בשינויים קלים) דהיינו, החשיבות של בחירות האדם היא בכך שהיא מוציאה אל הפועל את בחירת ד' בו. את סוגיה זו, הטומנת בחובה את שני המימדים העמוקים הללו, המימד של הבחירות שהאדם עושה בחייו בין טוב לרע, והמימד של שייכותו של היהודי לד' על אף מעשיו השליליים, מצינו באברהם אבינו.
ראינו שד' בוחר באברהם תוך התעלמות ממעשיו. בזה מתבטא המימד ה'סגולי', הנצחי, שד' בוחר בזרעו של אברהם מאהבה. אך בה בעת, אברהם הוא היחיד במקרא כולו, הנדרש לעבור כל כך הרבה נסיונות ע"י ד'.
עזיבת הוריו, הנדודים, עקידת בנו על גבי המזבח ועוד. אברהם אינו רק איש הסגולה והנצח, כי אם גם איש הבחירה. הוא בוחר שוב ושוב בנאמנות לד' ולמצפונו העדין (על פי חז"ל במספר מקומות, אברהם הגיע לאמונה בד' ע"י בירור שכלי, והוא בחר בהבנה שד' ברא את העולם, ולא קיבל את ההבנה הזו במסורת המשפחתית כמובנת מאליה).
בימים של בירורים פנימיים ובחירות בתוך החברה הישראלית, בסוגיית היחס שבין הקבוצות המרכיבות את החברה שלנו, עלינו להיענות לצו ישעיהו הנביא הקורא "הַבִּיטוּ אֶל אַבְרָהָם אֲבִיכֶם וְאֶל שָׂרָה תְּחוֹלֶלְכֶם כִּי אֶחָד קְרָאתִיו וַאֲבָרְכֵהוּ וְאַרְבֵּהוּ:" (ישעיהו פרק נא), עלינו להביט אל אשיותו של אבינו אברהם. אברהם, הקורא לנו שאנו בני עם אחד ובני אלוה אחד, על אף השוני ביננו. אך אברהם שבה בעת גם לא מטשטש את ההבדלים, כי אם ממשיך לבחור ולפלס דרכו בין טוב לרע.
