הזיכרון הראשון שלי מחג סוכות: אחי ואני יושבים בסוכה, קוראים ספר ואוכלים חטיף.
בבית הוריי לא היה הבדל ביני לבין אחי. גם לא בין ארוחת קבע לארוחת ארעי. ההיגיון היה פשוט: בני ישראל ישבו בסוכות ולא היה להם בית עם מטבח. לכן, שבעה ימים בשנה, יהודים אוכלים בסוכה. סמליות טבעית, שהשתלבה היטב עם חופש ותחילת הסתיו.
הקפדתי על סוכה מאד. גם כשיצאתי לטייל לא חלמתי לאכול בלי סוכה. עד לרגע מכונן אחד, בטיול סוכות עם חברות מהאולפנה. כשדווקא הצדיקה שבהן (לחלוטין בלי מירכאות) לימדה אותי בינה. מסתבר שיהודים ויהודיות זה לא אותו דבר, ונשים בכלל לא חייבות לאכול בסוכה. מאותו רגע ואילך טיולי חג סוכות שלי, כולל הטיולים עם מיטב צדיקי החבורה, הפכו פשוטים הרבה יותר. לא חייבת? לא מתלוננת.
אבל משהו בלב נחמץ. הדיבור על מי חייב, ומי (ברת מזל שכמוה) בכלל פטורה ויכולה לטייל בנחת, מחק את מה שהיה פעם מסורת טבעית. כשאומרים בתורה "בני ישראל", כמובן שמתכוונים גם לבנות ישראל. וברור שגם הן ישבו בסוכות במדבר סיני. מה יותר טבעי, אם כן, לילדה יהודיה בארץ ישראל מאשר לציין, בדיוק כמו שאר משפחתה, את מסורת אבותיה ואמהותיה? ברגע שמתחילים לדבר בשפת החיוב, ומסתבר שאחיה חייב אבל היא בכלל לא (השלב ההכרחי הבא באבולוציה: אם הסוכה קטנה מדי לכל המשפחה, נחשו מה יקרה) מה זה אומר על החלק שלה כממשיכת מסורת עם ישראל? נשים הרי היו חלק מהנרטיב המקורי. מתי בדיוק שלחו אותן החוצה?
אני מכירה את כל התשובות. אמרתם בלב "שהזמן גרמה", "תפקיד שונה", "גם גברים לא הולכים למקווה" ו"אבל אף אחד לא אומר לך לא לשבת בסוכה?". שמעתי.
ועדיין. השורה התחתונה נשארת. והיא, שההתאהבות בשפת החייבים והפטורים מטשטשת את המהות. ושהפיצול המגדרי המשונה, שבדורות האחרונים נתקע אבולוציונית בכל הקשור להלכה, לחלוטין לא ממשיך את מסורת ישראל. שהיא למעשה די פשוטה: בני ישראל ישבו בסוכות, ולכן, היום, גם אנחנו. בנים ובנות.
למען הסר ספק, אין לי שום חלום בו רב מכובד אומר לי "מעכשיו, בתי, היי גם את חייבת". לא בתחום הסוכות ולא בשום תחום אחר. יש לי חלום בו מוקד השפה היהודית לא יהיה מי חייב ומי פטור, ואם מותר או אסור לאישה להשתתף. מה קרוב יותר למהות: לזכור את משמעות החג ולאכול בסוכה, או להיות בקיא בפרטי הפרטים של החייבים והפטורות?
בבית הוריי לא היה הבדל ביני לבין אחי. היינו ילדים שאוכלים בסוכה, כמו בני ישראל. אז עוד לא היה צורך להדגיש "בני ובנות ישראל", כי זה היה מובן מאליו. כשגדלתי נהייתי משכילה יותר הלכתית, והחוט המקשר בין הסוכה למקור רפף.