לכאורה, כל הקשור לחג הסוכות בא לציין את אחדות עם ישראל. היציאה מדירת קבע לדירת ארעי הופכת את כולם לשווים, וכן ארבעת המינים אשר נמשלו לסוגים שונים מבני ישראל .
אך זאת רק לכאורה, כי, ניסוך המים וחבטת הערבות, שגם הן ממצוות החג, הביאו למחלוקת קשה ולפילוג בעם בימי בית שני. שתי כתות גדולות, הפרושים והצדוקים, נאבקות ביניהן על דמותה של היהדות.
תחילת המחלקות אחר ניצחון בני החשמונאי על מלכות יוון ושיאה במרד גלוי בתקופת ינאי. רק חורבן הבית ע"י מלכות רומי השכיחה את המחלוקת.
צדוק ובייתוס, שניהם מתלמידיו של אנטיגונוס איש סוכו, חלקו על רבותיהם בנושא תחיית המתים: "עמדו ודקדקו אחריהן ואמרו: מה ראו אבותנו לומר דבר זה. אפשר שיעשה פועל מלאכה כל היום ולא ייטול שכרו ערבית? [כלומר האם הגוף שעמל במצוות לא יזכה גם לשכר?] אלא אילו היו יודעין אבותנו שיש עולם אחר ויש תחיית המתים [שהגוף יקום לתחי'ה ויקבל שכרו] לא היו אומרים כך. עמדו ופרשו מן התורה [תורה שבעל פה] ונפרצו מהם שתי פרצות, צדוקים ובייתוסים – צדוקים על שם צדוק ובייתוסים על שם בייתוס".( ראה אבות דרבי נתן פ"ה, א-ב.)
אם כך, כיתות הפרושים והצדוקים צמחו סביב המחלוקת שהתחוללה על רקע השאלה באחד מעיקרי הדת - האם יש תחיית המתים, אך לגופו של ענין המחלוקת הייתה האם יש תורה שבעל פה או לא, וכמובן למעשה נוגע לכל המצוות שהן הלכה למשה מסיני.
בתחילה בית מלכות החשמונאים נטה לצד הפרושים, אך במרוצת הזמן התקרבו לצד הצדוקים שאליהם השתייכו רבים מבני המעמד העליון.
הפעם נעסוק רק בביטוי חריף אחד של המחלוקת הזו בימי חג הסוכות, סביב ניסוך המים.
מה היה ניסוך המים?
יציקת מים שנשאבו ממעיין השילוח על גבי המזבח בכל ימות חג הסוכות (שבעה ימים) בעת הקרבת קרבן התמיד של שחר.
המעמד היה נפלא, את המים היו שואבים עם עלות השחר מהמעיין בצלוחית זהב והכהנים והעם היו הולכים לשער המים שבבית המקדש, ותוקעים ומריעים ותוקעים, וכך קיימו את הכתוב "ושאבתם מים בששון".
אז, הכהן שבגורלו עלה ניסוך המים, היה עולה על גבי המזבח ויוצק את המים לתוך ספל שהיה בראש המזבח בקרן הדרומית-מערבית. בספל היה נקב ודרכו היו המים יורדים על המזבח, ומשם ל"שיתין " (חלל שהיה מתחת למזבח).
מצווה זו היא הלכה למשה מסיני. במסכת תענית (ב, ע"ב) מובא שרבי עקיבא דרש מצווה זו ממה שנאמר בפרשת קרבנות חג הסוכות ביום השישי (במדבר כט ,לא) - "ונסכיה" - בשני ניסוכים הכתוב מדבר, אחד ניסוך המים ואחד ניסוך היין.
האירוע הזה היה מתקיים בחגיגיות רבה, ובפומביות, כדי להפגין את קבלת התורה שבעל-פה ומצוותיה והכחשת דעותים של הצדוקים.
אמנם גם הצדוקים לא ישבו בשקט והנה הגמרא בסוכה (מח ע"ב) מביאה לנו מעשה בצדוקי שנסך על גבי רגליו.
השלמה לסיפור המעשה אנו מוצאים אצל יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלויוס):
" בימים ההם קשרו היהודים על ינאי המלך קשר ובחג הסוכות בעלות המלך (בתפקידו ככהן גדול) על מזבח הפנימי להקריב עולת החג, השליכו עליו רבים מבני העם את האתרוגים אשר בידם ויחרפוהו ויתנו עליו בקולם: צא צא בן חללה! לא לך לגשת אל מזבח השם כי אמך הייתה חללה (כגמרא בקידושין ס"ו ). ויקצוף המלך מאוד וחמתו בערה בו ויט ידו מעל המזבח ויקרא חרב חרב על הפרושים. וישלפו גדודיו שומרי ראשו את חרבותיהם ויהרגו בעם כששת אלפים איש מעדת הפרושים ויצו המלך לבנות חומת עץ בבית ה' להבדיל בין חצר העם לבין חצר הכהנים הפנימי לבל יוסיפו עוד המורדים להרגיזו בבואו לעבוד את עבודת הקודש. גם שכר לו אנשי צבא מבני פיזיציה וקוליקיה להיות תמיד סביב לו ולשמרו בכל אשר ילך" (''קדמוניות היהודים" יג).
אמנם דיכוי המרד לא הביא להשקטת הרוחות. העם ציפה לשעות כושר לחדש את המרד. וכשזה פרץ, הייתה מלחמת אזרחים שהחריבה את הארץ ועשתה בה שמות:
"ותהי המלחמה חזקה וארוכה כשש שנים ויערכו יהודים מול יהודים ויפלו מהם כחמישים אלף איש. מיום ליום גברה שנאת העם ונקמת דמי בני העם התלקחה מרגע לרגע ...
וכראות המלך כי לשווא ישלח אליהם דברים השכם ושלווה לשבת מריב המלחמה , שאל את פיהם לאמר: הגידו נא לי מה אתם מבקשים ממני ואעשה ככל אשר תאמרו רק נוחו ושקטו מהחריב את הארץ. אך הם ענו אותו פה אחד: לא נבקש מידך מאומה בלתי אם את מות נפשך. ויוסיפו עוד להילחם בו בסערה חמה" (קדמוניות יג).
לא חסרו מעשי אכזריות, שאת אחד מהם מתעד פלויוס בהמשך, אך אמנע מלצטטו.
רק אחרי שהמלך הבטיח שלא יפגע בתלמידי חכמים, הביאה המלכה את אחיה שמעון בן שטח שהחביאה אותו מפני בעלה (ברכות מ"ח, סוטה מ"ז)
המלחמה שהיתה גורלית על קביעת דמותה הרוחנית של האומה נמשכה לסירוגין במשך כל ימי בית שני עד חורבן הבית, שהביא עמו חיסול כת הצדוקים .
ומה אתנו ?האם במאבקנו על ארץ ישראל ועל דמותה הרוחנית של המדינה נדע איפה לעצור?
הבה נתפלל שבורא עולם יאיר את עינינו וירחיב את לבבנו ואור חדש על ציון יאיר ונזכה כולנו יחד במהרה לאורו, אכי"ר.