Warning: implode(): Invalid arguments passed in /srv/sites/kipa.co.il/public_html/cpt/maamar/single.php on line 105
"יראת ה´ לחיים" – בשבחה של היראה - כיפה

"יראת ה´ לחיים" – בשבחה של היראה

יש המנסים להתחמק מהתוכן המהותי של היום הקדוש הזה, ולטעון כי אין צורך ליראות מהקב"ה, אך בהתבוננות חטופה בנוסח התפילה היא מכוונת אותנו בעיקר למקום אחד - לחוש בפער, במרחק המיירא

חדשות כיפה הרב גדי בן זמרה 23/09/14 16:26 כח באלול התשעד

"יראת ה´ לחיים" – בשבחה של היראה
Shutterstock, צילום: Shutterstock

מהפסוק: "שום תשים עליך מלך" למדו חכמים: "שתהא אימתו עליך" וכך גם נפסק ברמב"ם בהלכות מלכים פ"ב: "כבוד גדול נוהגין במלך, ומשימין לו אימה ויראה בלב כל אדם".

את הייתור בלשון 'שום תשים' דורש הזוה"ק "שום לעילא, תשים לתתא". את אותה אימה ויראה מצווים אנו לחוש אותה גם ל'עילא' - כלפי השי"ת, מלך מלכי המלכים הקב"ה, וגם כלפי מלך ישראל המולך כאן למטה. ובעומק יותר צריך לומר כי אימה ויראה מבשר ודם ראוי לה שתמשך מיראת אלוקים. רק כך, אולי, תשמרנה הפרופורציות הנכונות ברמת המחויבות בין מלך בשר ודם למלך שכל המלכויות שלו. ובלשונו של הרמב"ם שם (פ"ג): "המבטל גזרת המלך בשביל שנתעסק במצות, אפילו במצוה קלה הרי זה פטור, דברי הרב ודברי העבד דברי הרב קודמין ואין צריך לומר אם גזר המלך לבטל מצוה שאין שומעין לו."

מידי שנה נצבים אנו כולנו בראש השנה בפני ה'רועה' המבקר אותנו 'כבני מרון'. יש המנסים להתחמק מהתוכן המהותי של היום הקדוש הזה - והוא, כי את אותה יראה שמחויבים אנו כלפי מלך בשר ודם מחויבים אנו בכפלים כלפי מעלה - בטענה שיש בה ממש, כי תוכן כזה אינו נסבל לאוזנו הרגישה והליברלית של אדם רצוני ובוגר שמטבעו הוא נוטה ל'הגדיל ראש', בעוד הפחד רק ממעט את דמותו האנושית. אך מה לעשות - וגם אחרי כל 'ההמתקות' - בהתבוננות חטופה בנוסח התפילה - ובפרט בפסוקי ה'מלכויות' - התפלה מכוונת אותנו בעיקר למקום אחד - לחוש בפער, במרחק המיירא. ואף שמנסים אנו לעורר את רחמי ה' כאב המרחם על בניו, דומה כי ביום הזה בפרט, חוט של חסד משוך עלינו דוקא כשאנו מעוררים רחמים כעבדים התולים עיניהם ברבם עד שיוציא לאור משפטם. שימו לב גם לנימוק שדוד המלך נותן - מדוע על ה' לסלוח לחטאינו: "כי עמך הסליחה למען תורא" שכן אם לא תסלח נסתלק אנו ממך בייאושנו ולא נירא ממך חלילה, נמצא כי עיקר חיננו - בעיני ה' - היותנו יראים מפניו.

אולי הגיע הזמן לנסות להמתיק את היראה עצמה של ראש השנה ולא רק לנסות להמיר אותה באהבת ה'. שאף שנכון הוא כי "אין פולחן כפולחנא דרחימותא" (זוהר ח"ג) - אין עבודה כעבודת ה' מאהבה, ולמרות זאת ואף על פי כן "צריך להיות לזכרון תמיד ראשית העבודה [ובפרט בראש השנה] ועיקרה ושורשה... לעורר תחלה היראה הטבעית המסותרת בלב כל ישראל שלא למרוד במלך מלכי המלכים הקב"ה" [תניא מ"א].

במאמרי חסידות רבים (עיין למשל בלקו"ת על פר' נצבים) דורשים -לגזירה שוה -את המילה 'היום' בפסוקים שבפרשת נצבים לראש השנה שעליו גם נאמר "זה היום תחלת מעשיך":

אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹ-היכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם...לְעָבְרְךָ בִּבְרִית ה' אֱלֹ-הֶיךָ וּבְאָלָתוֹ אֲשֶׁר ה'א ֱלֹ-הֶיךָ כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּֽוֹם לְמַעַן הָקִֽים־אֹתְךָ היּוֹם לוֹ לְעָם וְהוּא יִֽהְיֶה־לְּךָ לֵֽאלֹ-הים.

נמצא שעיקרו של יום - הוא ראש השנה - הוא הרצון המחויב ל'עבור בברית' למען קיים אותנו כיחידים וכצבור להיות לו לעם. ומה טבעו של הרוצה לעבור בברית? מהו המצע הנפשי המכשיר את הבאים בברית? ומה בכלל משמעותה של אותה ברית עם ה'?

'מכלל לאו אתה שומע הן' - הנה התורה טורחת ומרחיבה בציורה לבאר מי הוא אותו אחד הממאן לבוא בברית:

פֶּן־ יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ־אִשָּׁה או מִשְׁפָּחָה אוֹ־שֵֶׁבט אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם ה' אֱלֹ-הֵינוּ לָלֶכֶת לַעֲבֹד אֶת־אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם הָהֵם פֶּן יש בָּכֶם שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָֽה: וְהָיָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת־דִּבְרֵי הָֽאָלָה הַזֹּאת וְהִתְבָּרֵך בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר שָׁלֹום יִֽהְיֶה־לִּי כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ. (דברים פרק כט)

רש"י מפרש את המילה 'שרירות' מלשון ראיה ("אשורנו ולא קרוב") וכוונת הדברים - "כלומר, מה שלבי רואה לעשות" בעל הכתב והקבלה - מרחיב ומפרט היכן שרש"י מצמצם ועדיין יש לחלק ביניהם וכדלקמן - ואלו דבריו:

וכך אומר לעצמו הממאן בברית: "הנה באמת הרבה מצות יש אשר אני נבוך בהם ולבי נוקפי בהבנתם, ואני בענינם [בגללם] בקטטה ומלחמה תמידית, פעם אתעורר לקיומם ופעם אחדל, וכל זה להיותם דברים שאין השכל מחייבם, ואין ביכלתי להשיגם, לכן לא אלך אלא במה שמחשב לבי ושכלי ומה שדעתי גוזרת שהוא באמת דבר בטעמו, ובזה יהיה שלום לי מבלי שום התנגדות פנימי, כי בהיותי הולך אחר הדברים הנכונים בטעמם, שבעה לה נפשי ומשתעשעת בהם, משא"כ בדברים הנעלמים ובלתי גלויים אל השכל"

ואלו הרמב"ן מבאר: "התאוה הגוברת ומתחזקת בלב תקרא שרירות, כלשון חכמים (בבא בתרא קס ב) שריר [מאושרר, חזק] וקיים, וכן בשרירי בטנו (איוב מ טז)".

לרש"י הולך 'המתברך בלבו' אחר ראות לבו, ולבו - אפילו התמים - אינו הולך בהכרח לעקלקלות. 'לבו רואה לעשות' - בפשטות, ללא קונפליקטים הנולדים מחיכוך עם דרישות וציפיות אחרות, הכל טבעי וזורם ללא מעצורים

לדעת 'הכתב והקבלה' שרירות הלב 'מתוחכמת' יותר. הוא מודע לסולם ערכים אחר, אך מה שמנחה את לבו זו היושרה שלו, גם היושרה הרגשית-אנושית וגם ובעיקר סומך הוא על יושרו השכלי. וכך ימינו מקרבת את הראוי (הפוליטיקלי קורקט) ובשמאלו הודף את ש'אינו ראוי לבוא בקהל'.

לרמב"ן שרירות המתברך עוסקת באדם שיודע ומודע היטב לדברים הראויים בעיני ה', מכיר הוא כי נכונים וטובים הם, אך אבוי ברשות לבו הוא ובמקום שיכבוש הוא את יצרו כבוש הוא בחוזקה על ידו.

[לכל מי שמצוי קצת במושגי היסוד של הבעש"ט בכל תהליך נפשי, ימצא מבנה נאה של הכנעה, הבדלה, המתקה (מלמטה למעלה רמב"ן - הכנעה, 'הכתב והקבלה' - הבדלה, רש"י - המתקה) של ההולך בשרירות לבו... וד"ל]

ברית זו נכונות אמתית וכנה למפגש עם זולת, מפגש שהוא גם מחייב, היכרות אמתית שיתכן שאשלם אי אלו מחירים עבורה. לא מדובר רק באותם חלקים באישיותו של הזולת או נקודות הנושאות חן בעיני אלא הזולת כ'מקשה'. אדרבא, בהעלם יתכן, כי דווקא חלקי הנפש של הזולת, הנסתרים מן העין הם הם המושכים את הלב למפגש. ומדוע באמת הלב נמשך למפגש שעלול לסכן את עולמו המוכר? - כנראה שלב יודע מרת נפשו. חש הוא בעמקי לבו, כי חיים אמתיים תלויים בברית. המפתיע הוא, כי ההשראה המזמינה מפגש היא דווקא היראה ולא האהבה! וכדלקמן.

הצד השווה לכל הפירושים שהוזכרו למתברך בלבבו והנמנע מלעבור בברית - היא אי נכונותו לפרוץ את גבולותיו המוכרים, 'ללכת' ולהמר על מה שסמוי. אין מדובר רק בחרדה טבעית משינוי אלא 'תחושה שכלית' כי 'המוציא מחברו עליו הראיה' - ואין על הישן לצאת מפני החדש....

אם כך מה באמת מניע ודוחף לשינוי? בעוד האהבה רק מרחיבה את גבולות האוהב, ומנציחה את גבולותיו, היראה, לעומתה, מצליחה לדחוק את ה'אני' ולפרוץ את גבולות הירא ('להוציאו מהכלים'...).

נסביר 'על קצה המזלג'. [באורך נמצאים הדברים בספר הנפש]

מדוע אדם מתאהב בזולת? מן הסתם כיון שהוא מצא בו בעיקר את עצמו. הנקודות הנושאות חן בזולתו הן השתקפות והדהוד שלו - האוהב - בזולתו. ולכן אין כאן אלא הרחבה של אישיותו ההולכת ו'משמינה' כביכול. ממקום כזה גם חווית ההענקה מרוכזת בעיקר ב'אני' הנותן ופחות רגישות ותשומת לב ל'מושא האהבה'-המקבל, לצרכיו ליכולתו ולנכונותו לקבל.

לעומתו הירא, רגיש לפער, למרחק. מודע הוא היטב כי 'אני' איננו 'אתה' ולכן הוא שומר על גבולותיו (כובש את יצרו למשל) כמו גם על גבולות חברו. הזולת מצויר כ'יעד רחוק', ה'נגיעה' בו לעולם תהיה בדרך 'מטי ולא מטי נוגע ואינו נוגע' - לא ממצה. ובהתאמה יחסי האנוש ביניהם יכבדו וייקרו את הרצון ההדדי לא לחשוף סוד, אפשר לגלות טפח אך בהחלט מותר להסתיר שנים. מובן, כי תשומת הלב העיקרית של הירא מרוכזת בחברו - לדייק את הנתינה ולהיזהר מנתינה 'חונקת' ולא רגישה.

בראש השנה אנו ממליכים את ה' למלך שתהא אימתו ויראתו קבועה בלבנו שכן רק שהוא 'מרחוק' (=מרוחק) הוא (יתברך) נראה לי, כפירוש הבעש"ט על הפסוק: "מרחוק ה' נראה לי". רק היראה הרגישה לפער "כי אלוקים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מעטים" (קוהלת א, ה) - בכוחה לפתוח עבורי אופקים חדשים, אין סופיים ורחוקים. דוקא ה'רף הגבוה' והבלתי נתפס דוחף ומניע אותי לתשובה ולהתקדמות. אך עיקר החידוש הוא הגילוי, כי גם בלב ישנם 'מרחקים' כביכול, ומתחת לשרירות הלב האטומה והמתנכרת, בפנים 'בבתי גוואי' (בחדרים הפנימיים) פועם לב ער וחי הצמא לא-ל חי. רק לאחר ההכנעה (תוצאת היראה) באה פתיחת הלב הכנה ובעקבותיהם ניתן לחוש באהבת ה' החודרת בכל המתוארת באותו פסוק: "מרחוק ה' נראה לי ואהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד".

המצוה כמו גם ההסכמה (-"ואמרת אשימה עלי מלך") של ישראל להמליך עליהם מלך שתהא יראתו ואימתו קבועים בלבם, מונעת על ידי 'תחושת בטן' חריפה, כי רק הנכונות להימסר ביראה ובבטול למלך שהתנשאותו אינה סותרת את שפלותו - 'תפתה' ותעורר את התענוג למי שבכוחו לתת משמעות וטעם חיים אמתי לכל מה שמתרחש בעולם בכלל ובתוכי בפרט.

שנזכה בראש השנה הזה ליראה אמתית ושלמה!

הכותב הוא רב אולפנת לבונה

👈 אומץ הוא לא רק בשדה הקרב - הכנס שישבור לכם את הקונספציה. יום ראשון הקרוב 31.3 מלון VERT ירושלים לפרטים נוספים לחצו כאן