ברית פרשת ניצבים מדגישה את היסוד העיקרי של התורה: התורה ניתנה לכלל האומה. תורת ישראל לא נועדה ביסודה להיות רק מבוא להתקשרות האדם הפרטי בריבונו של עולם. בוודאי שיש גם ברית כזו, והיא מבוטאת בברית המילה, הנכרתת באופן אישי ופרטי בגברים שבכל משפחה. אולם ברית מצרים, ובעקבותיה ברית ערבות מואב, מלמדת על ההיבט היותר רחב של הקשר עם ריבונו של עולם: זהו הקשר של עם ישראל כולו - "כל איש ישראל". לא זו בלבד, אלא שהתורה מדגישה את העובדה כי הברית הזו נכרתת לא רק עם הדור שעמד בערבות מואב, כי אם עם כל הדורות כולם, ולאורך כל העתיד הצפוי לעם ישראל.
הצמידות של קריאת ברית ניצבים עם ראש השנה מהווה גם הדרכה לתיקון הגדול שראש השנה מציב כשערים שצריכים להיפתח. אנו צריכים לשאול את עצמנו גם על דמותנו האישית והפרטית מול ריבונו של עולם, אך גם את השאלה הציבורית הכללית, העוסקת בהתקשרות של כלל האומה בריבונו של עולם. התקשרות זו נעשית במעגלים שונים: מעגל אלה שעומדים בברית לאורך הדורות; מעגל בעלי התשובה; מעגל הנאמנים מאוד לאומה הישראלית ולארצה, והם אנשי מוסר וערכיות; מעגל היהודים הנמצאים בגולה, שחלקם קשור בחוט רופף מאוד לעם ישראל, וקיימת סכנה גדולה לניתוקו; מעגל הגרים בתוכנו שהיגרו מארצות שונות, וכדי להיות חלק מהאומה הישראלית הם זקוקים לגיור, ועוד ועוד. המעגלים האלה מהווים את האתגר הגדול שעומד בפנינו - לקרב את כל המעגלים יותר ויותר לליבה הפנימית של הקיום היהודי.
וכיצד נעמוד בו? התנאי הראשוני הוא כמובן ההכרעה הפנימית שהנושא הזה הוא בנפשנו. בלי שמצב היהודים בחוץ לארץ או שסכנת נישואי התערובת בשל ההימנעות מגיור תטריד אותנו - לא נחפש את הדרכים כדי להתמודד עם המציאות המורכבת והמסובכת הזו. הצעד השני הנדרש הוא לקדש שם שמיים ולאהב שם שמיים על הבריות, עד שיאמרו "אשרי זה שלמד תורה". אין כל סיכוי לצפות להתקרבות אם לא נופיע במציאות את ההשפעה המוסרית העמוקה של התורה. כל עוד לא יהיה זיהוי בין מוסריות על כל רבדיה ובין עולמה של תורה - לא תיווצר גם מוטיבציה להתקרב; במקביל, אנו למדים בשנים האחרונות כי יש גם צורך בכוונונה של האמונה לחיים הנפשיים והרוחניים העמוקים, לזיכוכה של ההלכה כדי שתבטא באמת את יסודותיה העקרוניים, לחסידות פנימית ועבודה רוחנית שהופכות להיות חלק בלתי נפרד מהתרבות. כל העמקה בתחומים האלה מהווה בסיס רחב יותר להצמחת כריתת ברית מחודשת.
אולם, כאמור, על אף העובדה שיש נתיבים רבים ללכת בהם - הצורך החיוני הוא בהכרעה שאנו נידונים מול ריבונו של עולם כציבור. משעה שאנו עומדים כציבור - אנו חייבים לראות את מעמדו של הציבור כחלק בלתי נפרד מהנושאים שמטרידים אותנו. אם הוא מתנהל בדרך שאינה הוגנת כלפי ההולכים בצידי הדרך - הגר, היתום, האלמנה, המוכה, העני - אין אנו יכולים לעמוד בראש השנה ולסבור כי את נפשנו הצלנו; אם הוא רחוק מרשות רבים ציבורית יהודית - גם עולמנו שלנו נפגע. משעה שנטמיע בנו את ההכרה כי דמות הציבור קשורה בברית האישית שלנו בריבונו של עולם - נצא מד' אמותינו להתהלך בארצות החיים - מקום שווקים ורחובות. שנה ציבורית טובה.
המאמר המלא מתפרסם באתר ישיבת פתח תקווה.