היי, אתה שם, עצור. עצור.
תקשיב רגע, בבקשה. נו, טוב, לפחות תשמע.
אתה חייב לעצור. חייב. אחרת יהיה מאוחר מידי. מאוחד מידי לשמוע, מאוחר מידי להפסיק.
אני יודע, קשה לעצור, קשה להתחיל לחשוב, קשה לצאת מזה. הוא דוחף ודוחף בלי רגע מנוחה, הוא עושה כאילו זה יעזור לך. אבל עוד פסיעה הצוק. התהום.
לא יעזור שאני יאמר יסביר ויצעק שהחיים שלך תלויים כאן והמוות בפסיעה הבאה.
אתה רק צריך לרגע אחד להפסיק ולהסתכל סביב, לראות שהכול שומם, ריקנות מצחינה, שאין שם אפילו שיח לאחוז וגם השמים בלי אף ציפור, אם לא תעצור עכשיו אתה תיפול. תיפול ותתחרט.
מכאן אני רואה את כל המרחב, את ההרים והבקעות, ואת ההר שאתה כל כך רוצה להגיע אליו, ושלרגע שכחת ממנו והוא לקח אותך כל כך רחוק במקום שכולו פאטה מורגאנה, לא רואים מִמטר.
אני לא אנסה לשכנע אותך שנשמתך חלק אלו-ה ממעל, שיש לך את הכוח והעוצמה ועם רצון אמיתי אתה יכול לעוף מזה. אתה יודע. אנחנו למדנו בחברותא. לא צריך לדעת, צריך להאמין. אמונה זורמת בדם.
כן, נכון, זה רק מטאופורה, וגם לא ממש מקורית. אבל תבין, אסור לך לעשות את זה. אסור. אני מתחנן בדמעות, צא החוצה, לסיבוב קצר בחוץ, לפנות את הזבל מהראש, להתרענן, כן, אפילו שיורד בחוץ שלג. אני מדבר על פיקוח נפש. לא הגוף. ה נ פ ש. האויר הקריר של הלילה מעורר. הוא יעורר גם אותך. ואתה תקום מתנומת החושך הזאת.
כשתעורר אני אהיה איתך, ואתה כל כך תבין אותי, כי הרי אני זה אתה ואתה זה אני.
תהיה חזק
אני