סביב שולחן החג, בלילה הראשון של השנה, נוהג עם ישראל לאכול "סימנים"- מאכלים המהווים סימנים לדברים טובים שאנו מייחלים להם בשנה הבאה עלינו לטובה. תקוות אלו, מובעות באמצעות אמירה ובקשה המתלווה לאכילת ה"סימן".
תפוח בדבש: במדרש (שמות רבה א', י"ב) נמשל עם ישראל לתפוח. מה הקשר בין עם ישראל לתפוח?! על הפסוק משיר- השירים " תַּחַת הַתַּפּוּחַ עוֹרַרְתִּיךָ" (שיר השירים ח', ה') מסבירים חכמי המדרש, שלאחר גזירתו של פרעה " כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ" (שמות א', כ"ב) ולאחר השעבוד הקשה שלא הותיר בהם כח לחזור הביתה, התייאשו הגברים בעם ישראל מהולדת ילדים. לעומתם, נשות ישראל אזרו עוז ואמונה, עודדו את בעליהן להמשיך את הילודה גם בתקופה האפלה ההיא, ותחת עצי התפוח ילדו את ילדיהן.
נראה, שאכילת התפוח בדבש מרמזת על כך שגם מהתקופות החשוכות עם ישראל יצא לאור גדול ויזכה למתיקות.
רימון: ברימון ישנה תופעה מעניינת- פריו של הרימון הוא בעצם גרעיניו, תוכנו הפנימי. אכילתו מסמלת שמהותו הפנימית של עם ישראל- התכונות הטובות והשאיפה לטוב- היא זו שמעצבת כל אחד. זה גרעיני, יסודי, זה במהות של כל יהודי.
אכילת ראש של דג: הבקשה "שנהיה לראש ולא לזנב", מבטאת את שאיפתנו לעצמאות ולהנהגה עצמית, ולא להיות כזנב שנגרר אחרי אחרים. זוהי הדרך הנכונה לקראת היעד המתוק הבא, המתבטא באכילת
התמר: "שייתמו (יסתיימו) שונאינו", לאחר הניצחון הצבאי והערכי על אויבינו הקמים עלינו לכלותנו.
מעבר למנהג אכילת הסימנים, ישנה בראש השנה מצווה לשמוע קול שופר. צליליו הטבעיים של שופר מעוררים אותנו להקשיב לעצמנו, לשוב ולחשוף את קולנו הפנימי, הטבעי והמקורי, לחשוב על ייעודנו ושאיפותינו הלאומיות והאישיות - ולממשם במעשינו.
השופר מלווה אותנו כ-3,600 שנה, עת נעקד יצחק אבינו על גבי המזבח, וברגע האחרון ניתנה ההוראה " אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר" (בראשית כ"ב, י"ב), ובמקומו הוקרב האיל שנאחז בקרניו (מהן עושים את השופר) בסבך (בראשית כ"ב, י"ג). קול השופר הרטיט שוב את לבו של עמנו במעמד הר סיני, בשעה בה עמדנו ונוצרנו כעם: " ויהי קולות וברקים וענן כבד על - ההר וקול שופר חזק מאוד" (שמות י"ט, ט"ז).
ואנו שואפים ופועלים לקראת היום בו יישמע שופר גאולתנו - " וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל, וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (ישעיהו כ"ז, י"ב).
מהשורשים לעתידנו ותקוותנו בראש השנה אנו מתחברים לעברנו ולעתידנו - שאנו מאמינים שיהיה מתוק עוד יותר. מסירות הנפש של יצחק אבינו בעקידתו מלווה אותנו משך כל ההיסטוריה היהודית: מנשות- ישראל במצרים, מעמידה האיתנה של יהודי ספרד ופורטוגל, מיהודה המכבי, ומימי השואה האיומה ועד ימינו אנו, בהם לוחמי צה"ל ואזרחי מדינת ישראל מוכנים למסור את חייהם על מנת לממש את זכותנו על ארצנו ועל הגשמת חזוננו הלאומי.