קוראים לי עמי, ואתם גירשתם אותי מבית הכנסת. שלוש פעמים.
הפעם הראשונה הייתה לפני שהתחתנתי. הסתובבתי בשבת ברחוב, סתם בשביל לנקות את הראש. ואז ראיתי בית כנסת. הייתי יומיים לפני החתונה, ואמרתי לעצמי: וואלה, ניכנס לראות מה יש שם. נכנסתי. חשבתי שאולי מישהו ייגש אליי, ישמע שאני חתן, אולי יזמינו אותי לברך על התורה או משהו. עמדתי בפתח של בית הכנסת. ראיתי שכולם עטופים בטליתות ומחזיקים ספרים. חיכיתי שמישהו יסתכל עליי. אף אחד לא הסתכל. הלכתי הביתה.
הפעם השנייה הייתה אחרי שנולד הגדול שלי, תום. התרגשתי מאוד. ביקרתי את אשתי ואת התינוק בבית החולים. איך שיצאתי משם, ראיתי מולי בית כנסת. לא יודע למה, נכנסתי שוב. הפעם היה לי יותר אומץ: עברתי את הפתח ונכנסתי פנימה. מצאתי אפילו מקום ריק, והתיישבתי בו. האיש שישב לידי סקר אותי במבט ביקורתי. נראה לי שלא מצא חן בעיניו שלבשתי ג'ינס קצת קרוע. כולם מלמלו במהירות מילים שלא הבנתי. הלכתי הביתה.
הפעם השלישית הייתה בכיפור בשנה שעברה. הילדים כבר מתחילים לגדול, ואני מרגיש שאצלי זז משהו. אף פעם לא שמרתי כיפור. אבל השנה החלטתי שאני רוצה לנסות. לא אכלתי ולא שתיתי כל היום. בבוקר החלטתי שאני רוצה גם ללכת לבית הכנסת. ביום הקדוש הזה בטח יתייחסו אליי אחרת.
הגעתי לבית הכנסת. על לוח המודעות בכניסה היה תלוי שלט גדול, ובו מפה של המקומות בבית הכנסת. על כל מקום היה כתוב שם משפחה. חיפשתי לראות אם השאירו מקומות פנויים לאורחים. לא השאירו. קצת כעסתי בלב: זה בית כנסת או מועדון חברים? בכל זאת, נכנסתי פנימה וחיפשתי מקום. כמעט כל הכיסאות היו תפוסים, אבל ראיתי הרבה מקומות עמידה במעברים. חבל שלא הוסיפו שם עוד כיסאות פלסטיק בשביל אורחים. עמדתי באחד המקומות הללו. כבר למדתי לא לצפות שמישהו יבוא לעזור לי עם התפילה, אז גם לא התאכזבתי. עמדתי והקשבתי למנגינות של החזן.
המאמר המלא יתפרסם בשבת הקרובה בעלון "עולם קטן"