שבת שובה, בין אם קוראים בה את פרשת וילך או את פרשת האזינו, היא השבת הראשונה של השנה. דבר זה מציין כביכול כי המאמץ המתבקש מהאדם כאשר שב ומתגלה המימד הראשיתי של "זה היום תחילת מעשיך", אשר בו טמון כח ההתחדשות הוא דווקא במאמץ של השיבה.
אבל מה טיבה של השיבה הזאת? היא מוגדרת קודם כל כיכולת להתגבר על הכשלון. כך אכן מוגדר העוון: "כי כשלת בעוונך". כאילו אין בעוון יותר מאשר כשלון. חומרתו הדורשת תיקון ומחילה אינה יכולה למנוע מלהשיב: "הנני" לקריאתו של ד': "שובה ישראל עד ד' אלקיך".
והנה ישראל כביכול שומע במילים אלה הדים לפחדו של האדם המתעורר לחומרת תוצאות מעשיו ומתקשה להאמין שאכן התשובה אפשרית ומועילה. על הביטוי "עד ד'" אמרו חז"ל עד, ולא עד בכלל. כלומר, מגיעים עד הבית, אבל נשארים מבחוץ. והנה הנביא אמר "שובה ישראל עד ד' אלקיך", כאילו אינך יכול להגיע לקרבת אלקים של ממש. ולכן נדמה כי אם הדבר נשאר תלוי באדם אין בכחו לעשותו אף על פי שאמר הכתוב "כי קרוב אליך הדבר מאד, בפיך ובלבבך לעשותו".
על זאת משיב ישראל "השיבנו ד' אליך ונשובה". תשובה של ממש פירושה להכנס אל הבית פנימה, להגיע אליו בלי פירוד וריחוק. ונדמה לישראל כי אין זה כלל ביכולתו ורק חסדי ד' יגרמו שאם כך רצונו, ישיבם אליו ואז תהיה ממילא תשובה של ממש.
על זה עונה הנביא: "קחו עמכם דברים ושובו אל ד'!" ומה הם אותם הדברים שאומר הנביא שבכחם לפתוח שער ולשבור מנעול? יש שאמרו שמדובר בכח התפילה החודרת פנימה ואין דבר היכול לעמוד בדרכה. ויש דעה הטוענת שמדובר במעשים טובים שיהיו על האדם כמליצי יושר כדי שתשובתו תהיה לרצון ויתקבל בשובו.
ויש שאמרו כי מדובר בצורך להתוודות בפה מלא ובדברים ברורים על מה שנעשה כדי להגיע עד שרשי החטאים וכדי לעקור את הרע בשרשו.
דו שיח זה בין השם לישראל על מי צריך לקחת יוזמה ולעשות כביכול את הצעד הראשון, דומה מאד לויכוח הידוע בדבר ראשית צמיחת גאולתנו. גם כאן ישנם אלו שגרסו שהקב"ה מחכה לנו שנגאל את שכינתו מגלותה - בחינת שובה ישראל עד ד' אלקיך, ולא עד בכלל, היינו שייתכן שבשיבה זו עדיין היחס והקשר עם השם עצמו לא התחדש - וזה יהיה דוקא השלב הבא שהוא בידי ד' כפי שמתואר בפרשת נצבים. לעומתם יש שגורסים שאין לדחוק את הקץ ושעלינו להמתין לביאתו, בחינת השיבנו ד' אליך (ואז) ונשובה, ולא קודם לכן.
ויש עוד דרך אחרת, והיא האומרת שלאמיתו של דבר זה אכן מה שקרה, שהשם השיב אותנו אליו ובשוב השם את שבות ציון (דווקא) היינו כחולמים ולכן ישנם שלא מכירים בניסים ונפלאות אשר פעל איתנו ית' ועל דבר זה אנו מתפללים: "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים", משום שישנה סכנה שתחזור ונהיה בבחינת "עיניים להם ולא יראו" וצריך לזה הרבה רחמים.
ולכן באה שבת שובה דוקא בין ר"ה ליום הכיפורים לומר לך כי ידו פשוטה לקבל שבים: עליך להתקרב עד השם, להכיר ולהודות שהעוונות היו לך למכשול והננו שבים כבקשתו. ואז הוא ית' ירפא את משובתנו יאהבנו נדבה, יהיה כטל לישראל יפרח כשושנה ... ישובו יושבי בצילו יחיו דגן ויפרחו כגפן ... כי ישרים דרכי השם וצדיקים ילכו בם.