פורים הוא אחד מן החגים הייחודיים בלוח השנה היהודי, החותם את תקופת התנ"ך. אומרים לנו חז"ל שכל המועדים עתידים להתבטל חוץ מפורים וכיפורים; בנוסף, רק פורים יכול להתקיים גם במועד אחר מהקבוע לכתחילה (מגילה נקראת גם אם צריך ביא, יב, יג, יד, טו באדר) דבר שאין לו אח ורע באף אחר מהזמנים האחרים. כמו כן, דבר ראוי לתשומת לב הוא ששמו של הקב"ה אינו מופיע בגלוי ולו פעם אחת בכל מגילת אסתר.
ובעצם הא בהא תליא ובתפיסת מהותו של חג הפורים נוכל להגיע להבנת הדברים כולם.
לאחר קריאת המגילה אנו שרים את הפיוט "אשד הניא עצת גויים" החותם בשורות "שושנת יעקב צהלה ושמחה בראותם יחד תכלת מרדכי תשועתם היית (בחיריק מתחת לי' ולא בשוא כפי ששרים - שאתה הקב"ה היית תשועתם) לנצח ותקוותם בכל דור ודור ..." והרי בדר"כ כאשר באים לבטא את "נצח ישראל שלא ינחם" כפי שאומר שמואל במפגש קודם עם עמלק משתמשים בשם ישראל ולא בשם יעקב. ואילו כאן משתמשים בחיבור של השושנה (שלא יכולה שלא להזכיר לנו את העיר שושן) המבטאת את כנסת ישראל, כשושנה בין החוחים, ובשם יעקב המבטא את הבחינה הגלותית של ישראל.
דבר זה בא ללמדנו שבמגילה, שכשמה מגילת אסתר, כלומר לגלות את המוסתר, שמו של הקב"ה אינו מופיע כיון שהמגילה מדברת בשני אופנים בצד הגלוי שבו רואים את כל הפוליטיקות ומעשה האדם, אך מתחת לפני השטח "רבות מחשבות בלב איש ועצת ד' היא תקום" ידו של הקב"ה המשגיח מסובב את הכל וכך עצתו של המן, העץ שהכין המן, לתלות את מרדכי הוא בעצמו משמש לתלייתו של המן.
לכן חרבונאה אע"פ שהיה בעצת המן לתלות את מרדכי מגלה שההשגחה סיבבה שיתלו אותו על העץ.
וזה מה שבאה לגלות לנו "תכלת מרדכי" שרק ביכולת לראות את שניהם מחוברים יכולה להיות "צהלה ושמחה". שהתכלת מתייחסת לתכלית "התכלת דומה לים והים דומה לרקיע והרקיע דומה לכסא הכבוד". שאע"פ שכשרואים את הים והרקיע נדמים לנו בצבע תכלת, אך המנסה לקחת מהם בידו יראה שבעצם זהו אשליה והכל שקוף - כי התכלת הוא צבע העומק של הדבר המשתקף בדבר אחר - כי מקרוב נראה לנו כפועל ידינו אך בהסתכלות בתכלית ובמכלול רואים את האמת, את יד ד' הפועלת במציאות והכל שונה מכפי שנראה והמציאות מחופשת כביכול בתחפושת של "כאילו".
ולכן משתמש הפייטן בחיבור של שושנת יעקב דווקא, לבטא שיכולה לצהול בכל זאת כאשר מצליחה להתרומם ולראות את התכלת ואת מרדכי יחדיו. הן יחדיו כל העם והן יחדיו בחיבור התכלת ומרדכי.
ולכן פורים שבעצם מהווה חגיגה של דבר שלא התקיים, יכול להיות נחוג גם בימים אחרים וזו הסיבה שגם לעולם לא יתבטל, כי אינו מבטא זכירה של אירוע היסטורי שיכול להעלם ולהישכח ע"י אירוע גדול וחשוב יותר (כעין שעתידה יציאת מצרים להיות טפלה לגאולה אחרונה) כי הוא מורה על ההסתכלות לתכלית המגלה את בחינת אחדותם של הדברים במקורם, עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי.
ולמה שיכול האדם ביום הכיפורים להגיע בחמישה עינויים ניתן להגיע בפורים במשתה ושמחה ומשלוח מנות ומתנות לאביונים, כאשר בשני המקרים הידיעה צריכה להצטמצם בפני האמת הגדולה.
ואז הקב"ה הוא תשועתם של ישראל לנצח ותקוותם בכל דור ודור.
כותב המאמר הוא חבר בארגון רבני בית הלל