הקדמה
בשבוע זה חל ראש חודש אדר ראשון. חודש זה מתווסף לשנים עשר החודשים האחרים, והופך את השנה לשנה 'מעוברת' - שנה בעלת שלושה עשר חודשים. שמו ההלכתי של אדר א' הוא 'חודש העיבור', כלומר החודש שהופך את השנה לשנה מעוברת.
כידוע, מטרתו של חודש העיבור היא לדחות את חודש ניסן, ולוודא שחג הפסח יתקיים באביב - מועד יציאתנו מארץ מצרים. בימינו העיבור נקבע על פי חישובי תאריכים, ועל כן ניתן לדעת מראש שהשנה מעוברת. אשר על כן, באופן תאורטי ניתן היה להכפיל את כל אחד מהחודשים האחרים, ולאו דווקא את אדר. אולם, כשבית המקדש היה קיים, קרה לעתים שההחלטה על עיבור השנה התקבלה רק ימים ספורים לפני כניסתו של חודש ניסן, וממילא חייבים היו לעבר את החודש שבו התקבלה ההחלטה, דהיינו את חודש אדר.
אם כן, בפועל אנו מכפילים דווקא את חודש אדר, אך באופן עקרוני כל מטרתנו היא להוסיף חודש. מכאן נובע, לכאורה, שלחודש שאותו אנו מוסיפים אין הגדרה עצמאית, והוא בעצם 'נספח' לשאר חודשי השנה. בלשוננו הוא קרוי אמנם 'אדר ראשון', אך באותה מידה ניתן היה לכנותו 'שבט שני', או בכל שם אחר.
נפקא מינות למעמד אדר א'
עובדה זו עשויה להשפיע על כמה וכמה תחומים הלכתיים. למשל, קרובו של אדם נפטר בראש חודש אדר, והוא מעוניין לקבוע את יום האזכרה ('יארצייט') לאותו קרוב. אם נאמר שלחודש העיבור יש דין של חודש אדר, הרי שיש מקום לומר שיום האזכרה יחול בראש חודש אדר א'. אולם, אם נפרש שאדר א' הוא אך ורק נספח, ואין לו הגדרה עצמאית, ברור שיום האזכרה ידחה עד לראש חודש אדר ב'. להלכה, פסק השולחן ערוך (אורח חיים, סימן תקסח' סעיף ז') שיש לקבוע את יום האזכרה באדר ב'. הרמ"א חלק על כך, וטען שאת יום האזכרה יש לקבוע דווקא באדר א' (הגר"א נקט עמדה שלישית, ולפיה יש לעשות שני ימי אזכרה, האחד באדר א' והשני באדר ב').
דוגמה נוספת היא קביעת תאריך בר המצווה. תינוק שנולד בג' באדר יהפוך לגדול (לעניין חיוב במצוות, צירוף למניין וכו') בג' באדר שלוש עשרה שנים מאוחר יותר. מה יקרה אם השנה השלוש עשרה תהיה שנה מעוברת? אם נאמר שחודש העיבור הוא בעצם חודש אדר, יש מקום לחייב את הנער במצוות כבר מג' באדר א'. אולם, אם נאמר שחודש העיבור הוא חודש חסר מעמד תדחה ה'בר המצווה' עד לג' באדר ב'. ביחס ל'בר מצווה', פסק השולחן ערוך (אורח חיים, סימן נה' סעיף י') להמתין עד לאדר ב', וכן כתב הרמ"א. המגן אברהם טען שיש המחמירים לנהוג במצוות כגדול כבר מאדר א', אך גם הוא מודה שהנער לא מצטרף למניין עד האדר השני.
שאלה מעניינת שהעלו כמה פוסקים בהקשר זה היא מה יקרה אם שני תינוקות יולדו באותה שנה, האחד בכט' אדר א', והאחר בד' באדר ב'. אם בר המצווה של שניהם יחול בשנה שאינה מעוברת, יווצר מצב מעניין: זה שנולד בד' אדר ב' יהפוך לגדול כבר בד' באדר. חבירו, שנולד חמישה ימים לפניו, ידחה את בר המצווה עד כט' באדר, ואם כן - יהפוך לגדול רק מאוחר יותר!מדובר על מצב די אבסורדי, אך השולחן ערוך בסימן נה' כתב במפורש שכך ההלכה.
מעמדם של יד' וטו' באדר א'
כפי שציינו לעיל, בזמן בית המקדש היו מקרים בהם ההחלטה לעבר את השנה התקבלה רק בסוף חודש אדר. באותם מקרים חגג עם ישראל את חג הפורים כמצוותו ביד' ובטו' אדר, כשעוד לא ידע שאותו חודש ייהפך לאדר א'. ההלכה היא שבמצב כזה יש לחזור ולחגוג את חג הפורים בשנית, משום שלמפרע התברר שהחג הראשון לא היה במועדו. מכאן אנו למדים שגם בימינו לא ניתן להקדים את מצוות הפורים לאדר א'. רוב הפוסקים כתבו שאסור להספיד ביד' ובטו' באדר הראשון, ואף אין אומרים תחנון בימים אלה, אך מעבר לזה אין להם דין של פורים. למשל, הקורא מגילה או שולח מנות ביד' אדר א' לא יצא ידי חובתו, ועליו לשוב ולקיים את המוטל עליו באדר ב'.
חיוב שמחה ביד' וטו' באדר א'
ישנה שיטה חריגה אחת: הר"ן סובר שיש מצווה לשמוח ביד' ובטו' באדר א'. אם נקבל את שיטתו, נוכל להבין את מנהגם של רבים לפרוץ בריקודי 'משנכנס אדר מרבים בשמחה', (או בשם החיבה שלהם - "מי-שה מי-שה") גם בראש חודש אדר א'.
כפי שהסברנו קודם, ניתן היה לומר שאדר הראשון הוא חודש עיבור סתמי, וממילא אין כל סיבה לנהוג בו מנהגי שמחה ייחודיים. אבל, נראה שהר"ן לא ראה את הדברים בדרך זו, אלא פירש שלחודש העיבור יש דין של חודש אדר: סוף סוף, אלמלא עיבור השנה בימים אלה ממש אמורים היו לחגוג את חג הפורים.
גם אם לא נסמוך על שיטתו של הר"ן, אין סיבה להשבית את ריקודי השמחה בראש חודש אדר הראשון, משום שמצווה גדולה להיות בשמחה תמיד. ואכן, בשורות הסיום של אורח חיים (סוף סימן תרצז') כתב הרמ"א: "יש אומרים שחייב להרבות במשתה ושמחה ביד' שבאדר ראשון ואין נוהגין כן. מכל מקום, ירבה קצת בסעודה כדי לצאת ידי המחמירים, וטוב לב משתה תמיד".