כנגד ארבע בנים דברה התורה, וננסה בלילה הזה לחבר בין האחים, בין הנטיות השונות של המשפחה. יש ילד בלי גבול, מקנא בקלות, מתפרץ ולא עומד מול אף תסכול אבל במהות הוא ילד אולי אוהב, ילד אולי חכם, ילד אולי עם תסכול רוחני כי הוא חש בעולמו כאב על חוסר הדבקות, חוסר התפילה. ויש ילד שואל מלא שאלות, בקורתי, פרפקציוניסטי, כעסן גדול, מעצבן אחיו הקטן, אך במהות הוא אולי ילד סקרן, אולי עמוק, אולי מסוגל לחשיבה חיובית מאוד, אולי ילד נבון. ויש יש ילד קצת חלש באופיו, מושפע חברתית אבל במהותו יש בו תמימות מתוקה, שאיפות אמתיות שהעולם יהיה מתוקן יותר. ויש ילד עצבני, מתפרץ בקלות, סגור חברתי עם חוסר בהבנה חברתית, תבניתי, ביישן אך במהות מדובר בילד חרוץ, מוכן תמיד למסור את הנפש להציל חבר. ואיפה הבן החמשי? הבן הזה ברח מהבית, כי נמאס לו מכל הוויכוחים האלה, ומצא לעצמו זולה, עיר בודד או כרטיס טיסה להודו...
גם בנפש האדם יש מוח חכם, מוח ציורי, שרואה למרחקים, כוח המדמה, מוח מתפלל. והתשובה אליו הוא שאין מפטירים אחרי הפסח אפיקומן כלומר הוא זקוק להרבה המתנה, סבלנות, שעומות נפשו לא השתלטו על הכל וכולם. ויש מוח רשע, חותך כל כלל דק דק ללא ראית הכלל. ואנחנו עונים לו תשובה המראה לו את הדרך לחשיבה כוללת, אחדותית ולא מפלגת וזה על ידי שאנחנו דוחים אותו כי זוהי השפה שהוא מבין אך המטרה היא לקרבו חזרה. ויש שתי מוחין של הדעת, חסדים וגבורות, והם נקראים המערכת הפרה-סימפטטית שתמיד אומרת כן, חיובית, נאיבית, תמימה, טובה, מאפשרת ללב לפעום, לראות לנשום, מערכת מרגיעה וכנגדה מערכת דרוכה, מלחיצה סימפטטית. המערכת החמשי היא הגוף, הממתין בסבלנות שכל המערכות האלה התארגנו, יעבדו בתזמון מתאים.
הכוס החמשי כנגד אליהו הנביא, שזיכך את גופו עד שאין מונע בין דבר ה' לבינו, עד שהוא לא מת באמת, עד שהוא בעיקר עבודתו משיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם. המהר"ל מפרג, הרב לאון אשכנזי (מניטו), הרבי מלובביץ האחרון והרב משה רפאל לוריא כבר הוראו שניתן היום לשתות את הכוס החמשי, כי הרי כנגד הלשון החמשי של הגאולה, 'ולקחתי', עומד הבן שכולו ארצישראלי, מחפש סוג של יהדות שחודרת גם למציאותו הגופנית.
על מנת להחזיר את הבן החמשי, עלינו לחבר בין ארבעת הבנים של ליל הסדר ואז ממילא, הוא יגיע בדיוק כמו שהמציאות הגופנית שלנו רק מצפה לחזור למקומה המרכזית בחיינו הנפשית והרוחנית.