ספר יונה - תשובה, ויום הכיפורים

לא כל יום מזדמן לנו להיות קרובים לעצמנו, כל כך קרובים לעצמינו. לעמוד יום אחד ולהגיד לעצמנו, בפה מלא - מה עשינו ומה לא עשינו. על מה חשבנו ועל מה לא חשבנו. איך התנהגנו ועל מה דילגנו - חשבון נפש כל כך אישי, כל כך נוקב בלי פשרות בלי שום מחיצות- כך פשוט להגיד את הכל בצורה המפורשת ביותר: "על חטא שחטאנו לפניך בזלזול הורים ומורים" -כן, גם בבדיחות על המורה ועל המחנך גם על זה אנו מתוודים "על חטא שחטאנו לפניך בהירהור הלב"- הדברים הכי פנימיים, הרהורי הלב שלנו, גם על זה ניתן לעצמנו דין וחשבון, וכך מתוך התפילה מתוך הדפיקות על הלב עוד פעם ועוד פעם - נקבל על עצמנו שוב החלטות טובות ואמיתיות ששמץ של שקר אין בהם שכולם אמת שאנו מרגישים שצריך לשנות ולהשתנות.
כל אדם באשר הוא, מחוייב לחשבון הנפש הזה- אין אדם שפטור. אין אדם שביום הדין נפטר מהשאלה "מדוע עשית כך?" כמו לאחר 120, כך גם ביום הזה כולם כולם עוברים לפניו כבני מרון ועונים לשאלות האלה.
האם באמת אנו מרגישים יום דין? האם באמת אנו מרגישים שאנו נשאלים את השאלות האלה? האם אנו מרגישים שמולנו יושב שופט ושיש קטגור ושיש סניגור ושאנו הולכים כעת או לחיים או למוות? האם זאת התחושה שיש לנו ביום הזה?!
אינני חולק על ההרגשה שיש אוירה מיוחדת מאוד ביום הזה- שכולם מרגישים שאין זה יום רגיל, אבל יום דין? משפט? חבל תליה? חיים ומוות? נדמה לי שלרובנו אין הרגשה כזאת.
מדוע? מדוע אין אנו חיים בתחושה כזאת ביום הזה!
לעניות דעתי, התשובה היא פשוטה.
אי אפשר לבוא ביום אחד ולשנות הכל, להפוך את כל ההרגשות שלנו ברגע אחד. העבודה של יום כיפור לא מתחילה בשעה 17:20 בערבו של יום ראשון. היא מתחילה הרבה לפני כן ולא רק בזמן אלא גם ברצון של האדם. ואולי בעיקר ברצון של האדם. יום הכיפורים מכפר על העבירות מנקה את האדם מעונש ונותן כפרה! אך האם האדם משתנה? האם האדם שעבר את יום הכיפורים נהיה באמת אדם אחר? לא ולא ! את העונש הוא לא יקבל אך אל החטא הוא עלול לחזור מהר מאוד. הוא לא התנתק מהעולם הקודם שלו והוא לא עשה עבודה אמיתית כדי להשתנות. כך מחלק הרב סולובציק בספרו "על התשובה" בין כפרה לטהרה, בין יום הכיפורים המכפר בכל מקרה, לבין הטהרה שאותה צריך האדם לעשות בעצמו.
לא לחינם נקרא ספר יונה ביום הכיפורים . תהליך הבריחה, התפילה והתשובה שמתאר לנו הספר מבהיר לנו את המעברים שעוברים אף גדולי ישראל ונביאיו. המאבקים הפנימיים הקשיים, המתחים והיכולת לשוב הוא מה שמלמדים אותנו חז"ל בעיצומו של יום בקביעתם שדוקא ספר זה יקרא ביום זה.
מיהו יונה? מהיכן הוא בא? וכיצד יתכן שאדם שהגיע למדרגה כה גבוהה של נבואה "עין לא ראתה אלוקים זולתך" יברח מפני הקב"ה?
כך מתאר לנו המדרש בתהילים על דמותו של יונה בן אמיתי:
"בן צרפת האלמנה הוא יונה בן אמיתי": היה צדיק גמור, נצרף בבליעת דגים ומצולות ימים ולא מת ונכנס בחייו בכבודו לגן עדן"
אותו הסיפור המופלא על אליהו הנביא שהחייה את בן האלמנה- אותו הבן הוא יונה בן אמיתי, יונה נולד מהכח של תחיית המתים מאותו המעמד שלעתיד לבוא שאליו אנו מתפללים ולו אנו מחכים- מהכח הזה יונה חי את חייו ואולי זה מסביר איך הוא ירד למצולות הים והמשיך לחיות - וממילא המוות לא שולט בו "ונכנס בחייו בכבודו לגן עדן" איזה חיים מופלאים~ אלה חיים של חיי עולם הבא. כל זה רק מחזק את השאלה של פשר הבריחה! ושל הרצון למות בסיפור של הקיקיון. מה גרם לו למעשים אלה? מה גרם לו לכבוש את נבואתו ולנסות להעלם כביכול מהקב"ה? עיון באישיות יונה בן אמיתי ובספר יונה יענו לנו על שאלות אלה ועל הקשר שבין תשובה, יום כיפור וספר יונה.

ספר יונה מחולק ל- 4 פרקים:
הפרק הראשון עוסק בציוויו של ה' את יונה ובריחתו של יונה.
הפרק השני - תפילת יונה.
הפרק השלישי עוסק בציוויו של ה' את יונה בפעם השניה והפעם קיום של יונה את דבר ה'.
הפרק הרביעי עוסק בדברי יונה אל ה' וסיפור הקיקיון.

מה נשתנה בין הפרק הראשון לפרק השלישי? מדוע יונה מחליט לקיים את ציווי ה' בפרק השלישי האם זהו רק הפחד מהמוות? מהשהייה במעי הדג? או שמא הוא עובר תהליך מסויים בשהייתו בים, לימוד מיוחד כאשר הוא נמצא במעי הדגה. ישנה מחלוקת מדרשים לגבי השהייה של יונה במעי הדג האם היא היתה סבל או שמא מחזה גדול והתעלות וכך מתאר ה"פרקי דרבי אלעזר" את שהותו שם:
"נכנס בפיו כאדם שנכנס בבית הכנסת הגדולה, ועמד והיו שתי עיניו כחלונות שקופות מאירות ליונה, ומראה לו כל מה שבים ובתהומות" והראהו הר גדול של מימי אוקינוס.. והראהו ים סוף שעברו בתוכו ישראל… והראהו משברי ים וגלים יוצאים ממנו.. והראהו עמודי ארץ ומבוניה והראהו שיבנם.. והראהו שאול תחתיות והראהו היכל ה' והראהו אבן השתיה.."
מדרש זה מתאר את יונה במעי הדג כתהליך של התבוננות, של הצצה אל עולמות אחרים שמעל פני האדמה אי אפשר לחזות בהם יונה יורד אל מצולות הים להתבונן בבריאה לגלות דברים חדשים. לעניות דעתי יש כאן הקבלה בולטת מאוד לתשובתו של ה' אל איוב. כאשר ה' עונה את תשובתו לאיוב אין הוא עונה לו ישירות על שאלותיו.
אין הוא מתיחס לשאלת היסורים הקשים של איוב על אף יראתו הגדולה אל ה' אלא הקב"ה מבקש מאיוב להתבונן על הבריאה שאותה הוא ברא ולענות על שאלות פשוטות ביותר:
"איפה היית ביסדי ארץ? הגד אם ידעת בינה?
מי שם ממדיה כי תדע? או מי נטה עליה קו?
המימך ציות בקר? ידעת השחר מקומו?
הידעת עת לדת יעלי סלע? חולל אילות תשמר?"

אין כאן תשובה לאיוב אלא יש כאן גדלות, להראות את הפורפורציות בין אדם ואלוקים מול מי אנחנו עומדים יונה יורד למצולות הים וכמו איוב הוא מתבקש לענות על השאלה הפשוטה:
"מי אתה ומי הוא אלוקים?"
האם הזוית ראיה שלך היא הכל האם היא המרכז? או שמא יש הפרש בינך לבין אלוקים האם אתה האדם עם כל מאוייך תאוותיך רצונותיך מוכן לבטל את עצמך ואת מחשבותיך מול הנשגב והגדול ממך. גם איוב וגם יונה עוברים את התהליך החינוכי בו ריבונו של עולם מראה להם כי "לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי" - לנסות על ידי הבריאה על ידי גדולתה על ידי הפלא הגדול שלה. יונה במעי הדגה במצולות הים מגלה כי אותו הכח שברא את העולם מחשב הכל, כל פרט ופרט מדוייק ואם הוא מצווה ללכת לניונה ולהוכיחם- זה המעשה שצריך לעשות יונה שהיה נביא ידע את כל זה הוא היה מחובר לה' בקשר של נבואה אך בכל זאת הוא החליט לברוח ושם מראה לו ה' את הבריאה כמו שהוא לא ראה אף פעם- ורק אז הוא- מוכן ללכת גודל הבריאה והודה לא מותיר לו גם ספק כי בורא הכל הוא המחליט, מי ולאן ילכו. יונה לא חשב שהנבואה לא תתקיים אלא הוא רצה שלא הוא יעשה את זה הוא רצה לברוח הוא לא רצה להיות הנביא שמחזיר את הגויים בתשובה כאשר ישראל לא חוזרים בתשובה כפי שמסבירים הרבה פרשנים את בריחת יונה אבל במעי הדגה הוא מבין שגם זה לא ניתן אלא דוקא הוא צריך ללכת ולא אף אחד אחר. כי רק אם תדע מתי עת לדת יעלי סלע? ואם תצוה בוקר מימך רק אז תבין גם את כל החשבונות האחרים מדוע אתה ולמה נינווה וכו'
כאן עומדת במלא הודה הגדלות האלוקית, העוצמה הבלתי ניתנת לתפיסה בדברים הפשוטים הטבעיים בעולם הזה ובדברים הכי גבוהים הכל מחושב ומדוייק.
ההבדל בין פרק ראשון שבו יונה מסרב ללכת לנינווה ובין הפרק השלישי שבו הוא מסכים ללכת, מתבטא כאן בלשון הצויי של ה' אל יונה. בפרק הראשון לשון הציויי היא כך: "ויהי דבר ה' אל יונה בן אמתי לאמר קום לך אל נינוה העיר הגדולה וקרא עליה כי עלתה רעתה לפני" - כאן יש נימוק מאת הבורא מדוע הוא הולך להפוך את נינוה "כי עלתה רעתה לפני" בפרק השלישי מופיע הצווי השני כך: "ויהי דבר ה' אל יונה שנית לאמר קום לך אל נינווה העיר הגדולה וקרא אליה את הקריאה אשר אנוכי דבר אליך" - כאן אין נימוק יש כאן ציווי בלבד- לך אל נינוה ותאמר את מה שאני רוצה שתאמר. בפרק הראשון יש כביכול שיתוף של האדם במעשה אלוקים יש בקשה והתיעצות. בפרק השלישי יש ציווי בלבד. זה הלימוד שאותו עובר יונה. הכניעה המוחלטת לרצונו של ה' היא הלימוד בדרכי נועם שאותו עובר יונה.
המהפך שאותו עובר יונה בין הפרק הראשון לפרק השלישי מתבטא בתפילתו שבפרק השני שבו הוא מתאר את המעבר בין הבריחה לשיבה. שם מתואר בפרוטרוט הסיור שהוא עושה במעמקי הים:
"ותשלכני מצולה בלבב ימים… תהום יסובבני… לקצבי הרים ירדתי… הארץ בריחיה"
התפילה מתחילה בהודאה וממשיכה בפירוש התפילה והמצולות ונגמרת בהבטחה של יונה לקיים את דבר ה':
"ואני בקול תודה אזבחה לך אשר נדרתי אשלמה ישועתה לה'"
וכמו המדרש ב"פרקי דרבי אליעזר":
"..התפלל ולא נענה עד שיצא מפיו דבר זה "אשר נדרתי אשלמה" התפילה והמוכנות לקבל את ציווי ה' הראתה כי השתנה משהו, כי יונה כבר מוכן ללכת אל נינוה בתור יונה נביא ה' יהיה מה שיהיה.
אך לכאורה המצב שוב מתהפך נינוה חוזרת בתשובה. נבואתו הצליחה ונינוה נהפכה לטובה אך יונה איננו מרוצה הוא מבקש למות ולא פעם אחת אלא פעמיים פעם אחת לאחר חזרת נינוה בתשובה ופעם שניה לאחר ייבוש הקיקיון מהו הניסיון של הקיקיון ? מהו הלימוד אותו מבקש ה' ללמד את יונה?

לאחר עיון במעשה הקקיון מתברר כי זהו הלימוד המרכזי ה"קש האחרון"- שאותו רוצה הקב"ה ללמד את יונה. כאשר מגיע הקיקיון אל יונה "וישמח יונה על הקיקיון שמחה גדולה" זו שמחה של אדם עייף ויגע שרוצה לנוח שרוצה לשכב מתחת הקיקיון בצל, ולישון. אם היינו מדמיינים לעצמנו נביא לא כך הינו מתארים אותו. יש כאן איזה שהוא רמז לעולם הפוך ההפך מ"אדם לעמל יולד" ואז נלקח מיונה הקקיון והוא מבקש למות במילים אחרות הוא מוכן לחיות רק עם הקיקיון אין לו חיים בלי הקקיון. כשהוא היה במעי הדגה הוא לא בקש למות, אבל עכשיו בלי קקיון הוא מבקש למות. מדוע? הגר"א בפירושו ליונה מסביר זאת היטב: הקיקיון הוא משל לעולם הזה לעושר לתאוות להנאות מאוד נעים מתחת לקיקיון והוא מאוד מפתה לפעמים גם נראה שכל העולם כולו, כל החיים, לא נבראו אלא לזה "אכול ושתה כי מחר נמות" יש טעם בחיים רק אם אוכלים ושותים. הדבר העיקרי מבחינתנו בעולם- הקב"ה התורה והמצוות אינם נראים בעולם - העולם מסתיר אותם. עולם מלשון העלם. הוא מסתיר את האמת- רק אדם שיתבונן כמו שצריך ויחקור וישאל הוא יגיע לאמת. אבל אדם שיחיה את חייו " כסוס שוטף"- כפי שמתאר זאת "המסילת ישרים" - לא יבחין באמת אלא יעבור לידה ויתרכז בדברים אחרים- יונה מנסה לכבוש את נבואתו לברוח להסתיר את דבר ה'. הוא השתמש בתרגילי העולם הזה והחזירו לו בתרגילי העולם הזה נתנו לו בסוף את מבוקשו קיקיון עץ גדול רחב ידיים שכל "בריחי מערבא" - חולי ארץ ישראל יושבים תחתיו כפי שמובא בגמ' בשבת (כא עמוד א) שם יושבים החולים ואלו שחייהם אינם חיים ואז יונה שמח על זה שמחה גדולה! אולי יתנו לו לברוח. והוא ישן שם בלילה כמו בירכתי הספינה בים בשעת הסערה אבל כאן הקדוש ברוך הוא דואג להתעוררות שלו. הוא מייבש את הקיקיון ומראה לו שהדברים שהעולם הזה מראה כל כך יפה הם "בין לילה היה ובין לילה אבד" זאת הצורה של דברים שקורים בעולם, הדבר היחיד הנצחי הוא דבר ה' והוא יתקיים תמיד ואם אתה הנביא צריך ללכת לנינוה ולהחזירם בתשובה שום בריחה לא תעזור לך אפילו לא נסיון למות בטביעה בים.
כל אדם באשר הוא יש לו שליחות. כל אדם הוא שליח… שליח לתפקיד מסויים שרק הוא יכול לבצע אותו. לשליחות הזאת יש לו את כל הכוחות לבצע. ניתנו לו כל האמצעים כדי לבצע אותה על הצד הטוב ביותר. וברגע שמסתיימת שליחותו הרי הוא מסיים כאן את חייו . המדרש מספר על בועז שבאותו הלילה שבא על רות כדי שיוולד לבסוף דוד באותו הלילה הוא מת. זאת היתה שליחותו ומכיון שהוא ביצע אותה אז נסתיים תפקידו בעולם.
בכל יום כיפור אנו צריכים לשאול את עצמינו האם אנו מבצעים את השליחות האם יש לנו סיבה להמשיך ולהתקיים כדי למלאת את תפקידנו בכל האמצעים שניתנו לנו. יום כיפור הוא זמן של חשבון נפש אמיתי שבו האדם מתייצב מול מעשיו הטובים והרעים ונותן בעיקר לעצמו "דו"ח מצב" ומנסה לשפר את עצמו לקראת השנה החדשה. התהליך הזה כפי שאמרנו אינו מתחיל ביום כיפור הוא מתחיל הרבה לפני וביתר שאת מחודש אלול ואילך כך תהיה התחושה ביום כיפור כיום דין. כיום של בדיקה אמיתית איפה אני עומד ומה אני עושה, יום של התחלה חדשה טובה יותר לכולנו.