מה השליחות שלי? זו שאלת "המיליון דולר" שכל אחד מאיתנו היה שמח לקבל עליה תשובה ברורה לו רק היה הדבר אפשרי. מאידך זו השאלה שאנו נוטים להדחיק הצידה ולהימנע מעיסוק בה, בשל טרדות השגרה ועיסוקי היום-יום. יום הכיפורים הוא יום של חשבון נפש לא רק על העברות, אלא גם על מילוי שליחותנו בעולם.
מושג השליחות מופיע ביום הכיפורים בהקשר לאחת מעבודות היום בתקופת המקדש - עבודת השעיר המשתלח. שני שעירים השווים לגמרי בקומתם ובצורתם היו מגיעים לפני הכהן הגדול, אשר היה מבצע הגרלה. הגורל שנעשה על פי ה', קבע איזה שעיר יוקרב לה' ודמו ייזרק בתוך קודש הקודשים ואיזה שעיר ישולח לעזאזל. את השעיר המשתלח היה מוביל שליח המכונה בתורה "איש עתי" אל צוקי המדבר ושם היה מגלגל את השעיר לעזאזל אל פי התהום. בגמר השליחות, היה מגיע השליח אל הכהן הגדול ומצהיר: " אישי כהן גדול - עשינו שליחותך" (יומא עא/א). אם היה פוגש אותו בביתו "אומר לו: מחיה חיים (הקב"ה)- עשינו שליחותו". עבודה זו של השעיר המשתלח הנראית על פניו תמוהה ביותר ושונה מכל העבודות שהתבצעו במקדש, היתה למעשה שורש הכפרה של יום הכיפורים כפי שמביא הרמב"ם בפתיחה להלכות תשובה: "שעיר המשתלח לפי שהוא כפרה על כל ישראל כהן גדול מתודה עליו על לשון כל ישראל, שנאמר: והתודה עליו את כל עונות בני ישראל. שעיר המשתלח מכפר על כל עבירות שבתורה: הקלות והחמורות, בין שעבר בזדון בין שעבר בשגגה" (הלכות תשובה א' ב'). מה עומד מאחורי המצווה המשונה של השעיר לעזאזל? מדוע עבודה מוזרה זו היא שהביאה כפרה לבני ישראל?
הרב אריה לייב ממיץ, בעל ה"שאגת אריה", נתן הגדרה הלכתית לשעיר המשתלח אשר יש לה משמעות קונספטואלית מרחיקת לכת. הוא עוסק בשאלה כיצד עבודת השעיר המשתלח דוחה שבת במקרה ויום כיפור נופל בשבת? הרי לכל השיטות בהלכה, גם אם לא נשתלח השעיר למדבר, הדבר אינו מעכב את הכפרה, ומאחר ועבודה זו אינה הכרחית - מדוע היא דוחה את השבת? עונה על כך ה"שאגת אריה" בחיבורו "גבורת ארי" (יומא סו:): "כיון דשני שעירים דיום הכיפורים מעכבים זה את זה... הוה ליה שעיר של שם ושל עזאזל כחד וכאילו הן קרבן אחד, ושחיטת שעיר של שם דדחי יום הכפורים מהני לשל עזאזל כאילו הוא גופו, דנימא (=שנאמר) כבר דחתה שחיטה את השבת". למעשה גם השעיר לה' וגם השעיר לעזאזל הם קרבן אחד המחולק לשניים. מסיבה זו צריכים הם להיות שווים בקומתם ובצורתם. מאחר והשעיר לה' דוחה את השבת כמו כל קרבן ציבור שזמנו בשבת, הותרו גם כל העבודות סביב השעיר לעזאזל בשבת.
מאחורי היסוד ההלכתי שמציע בעל השאגת אריה עומד רעיון רוחני מהותי. שני השעירים הם חלק ממהות אחת. הם מייצגים את הכוחות השונים הפועלים בנו - בכל אחד מאיתנו יש שעיר לה' ושעיר לעזאזל. לכל אחד מאיתנו צד שרוצה להתחבר לטוב ולקדושה, לחסד ולאידיאלים. יחד עם זאת אנו נושאים בקרבנו צדדים אפלים המהווים חלק מאישיותנו. היטיב לבטא זאת הרש"ר הירש בפירושו על התורה (ויקרא ט"ז י'): " שני השעירים האמורים כאן מתארים לפנינו שתי דמויות. בתחילה הם זהים בתכלית, אך דרכיהם נפרדות על סף המקדש. שניהם שוין במראה ובקומה ובדמים ובלקיחתן כאחד (יומא ס"ב א'), שניהם עומדים כאחד ובשוה "לפני ה' פתח אהל מועד", שניהם עומדים בפני אותה הכרעה באפשרויות שוות של הכרעה בין לה' ובין לעזאזל, שניהם יכולים להיות כך או אחרת, יתר על כן, כל אחד יכול להיות כך, רק מפני שהיה יכול להיות גם אחרת, "אין הגורל קובע אלא בראוי לשם" (שם ס"ג ב')".
שאלת השאלות היא מהו הכוח המניע אותנו: "מכאן ואילך דרכיהם נפרדות בתכלית הפירוד. מי שהוכרע לה' ימות בשחיטה בסכין חריף של המקדש, אך הוא יתקבל בכלי המקדש, והוא יגיע משם אל קודש הקדשים, לקירבת המקום המקודש ביותר, הוא מקום ההשלמה של החזון חיי תורה, להיות האדם מרכבה לשכינה. כנגד זה מי שהוכרע לעזאזל לא יפגע בסכין המקדש, הוא לא ימות בשחיטה, אלא יעמוד חי בלא שינוי, בעצמיות חיה יעמוד בלא פגע לפני ה' בפתח המקדש. אך הוא לא יבא אל המקדש פנימה, אלא יצא ממקומו וממושבות האדם ויגיע אל השממה. בפנותו עורף למקדש שמר על חיי עצמיותו, ויסיים אותם בשממת המדבר..." (רש"ר הירש, שם). המילה "שעיר" מייצגת עוצמה אנרגיות וכוח, אמנם לאיזה כיוון מופנה כוח זה - לכיוון המקדש או אל פי התהום?
במקום אחר, מתאר הרש"ר הירש באופן ציורי את העובר במוחו של השעיר לעזאזל: "אילו היה שעיר זה בעל מחשבה, ייתכן שהיה שמח מאד על שנפל בחלקו להישאר חי ולא להישחט ולהישרף. אילו היה השעיר עורך השוואה, בינו לבין רעהו השחוט, עשוי היה לבוא לידי התרוממות רוח וגאוה, הוא שחוט ואני חי וקיים. וכאשר היו מולכים אותו לעבר ההרים שמחוץ לירושלים, היה מוסיף יהירות על יהירותו, ומתמלא שמחה על ש'זכה' לצאת מן התחום הצר של המקדש, לצעוד לו בעולם החופשי" (הרש"ר הירש, במעגלי השנה). השעיר לעזאזל מסתכל ברחמנות ובבוז על חברו שהקריב את עצמו לה'. שמח וטוב לב הוא יוצא לטיול פסטורלי עם האיש העתי, אלא שלפתע נשמטת לו הקרקע מתחת לרגליו: "רגע השיא של הצלחתו היה נחשב בעינו הרגע שבו מעלים אותו לצוק. בגרון נטוי היה עומד שם במרומי הסלע, ושולח מבט של בוז וחמלה לרעהו הזבוח...אשליותיו ותחושת ההצלחה המדומה, מתנפצות בסופו של דבר עלי סלע" (הרש"ר הירש, שם).
עבודת השעיר המשתלח, אמורה לעורר את כולנו לחשב מחדש מסלול בחיים. מה המטרה עבורה נשלחתי לעולם? האם אני מנצל את המתנות והכישרונות בהם ניחנתי למלא את שליחותי וייעודי? האם אני בוחר במה שאני צריך לעשות או במה שנראה נוח יותר? האם אני מקדיש את חיי למילוי המשימה אליה שלח אותי אלוקים או שמא אני צף על פני המים ועשוי חלילה למצוא את עצמי יום אחד עם תהום פעורה תחת רגלי?
במנחה של יום הכיפורים אנו קוראים את ספר יונה. ה"חפץ חיים" בשער הציון (תרכ"ב ו') מסביר את הסיבה למנהג: " כי האדם חושב כמה פעמים לייאש את עצמו, שאין יכול לתקן בשום אופן ועל כן יתנהג תמיד באופן אחד... אבל טעות הוא שסוף דבר יהיה כל מה שהקב"ה רוצה מנפשו שיתקן מוכרח הוא לתקן ...וראיה מיונה שהקב"ה רצה מאתו שילך וינבא והוא מיאן בזה ונס לים מקום שלא ישרה עליו עוד השכינה לנבאות ...ומכל מקום ראינו שסוף דבר היה שרצון השם יתברך נתקיים וילך וינבא כן הוא האדם בעניניו...". יונה מנסה לברוח בכל כוחו משליחותו, אך כמו אצל שני השעירים, הגורל נופל עליו והוא נאלץ בעל כרחו למלא את המשימה.
הגורל של השעירים וגורלו של יונה מסמלים את מהות שליחות האדם בעולם. הקב"ה מטיל על כל אחד משימה מסויימת שהוא ורק הוא יכול למלאה: " את העובדה שמישהו חי בזמן מסוים, בתקופה מיוחדת ובמקום מוגדר, ולא נולד בתקופה אחרת ובנסיבות אחרות, נוכל להבין אך ורק אם נקבל את עצם הרעיון בדבר שליחותו של האדם. ההשגחה יודעת היכן וכיצד יכול הפרט-היחיד על חסרונותיו וכוחות הנפש האצורים בו, לקיים את שליחותו, באילו נסיבות ותנאים ובאיזו חברה יהא זה בכוחו של האדם למלא את שליחותו." (הרב סולובייצ'יק, ימי זכרון).
אדם נדרש לשוב בתשובה ממעשיו הרעים בכל יום ובפרט ביום הכפורים. ברם, ביום הכיפורים קיימת עוד מדרגה של תשובה - התשובה על שליחותו של האדם: " כי הנה עיקר התשובה הוא לתקן השליחות שנשתלח האדם לעולם הזה: וכתיב ' כִּי כַּאֲשֶׁר יֵרֵד הַגֶּשֶׁם וְהַשֶּׁלֶג מִן הַשָּׁמַיִם וְשָׁמָּה לֹא יָשׁוּב כִּי אִם הִרְוָה אֶת הָאָרֶץ וְהוֹלִידָהּ וְהִצְמִיחָהּ... כֵּן יִהְיֶה דְבָרִי אֲשֶׁר יֵצֵא מִפִּי לֹא יָשׁוּב אֵלַי רֵיקָם כִּי אִם עָשָׂה אֶת אֲשֶׁר חָפַצְתִּי וְהִצְלִיחַ אֲשֶׁר שְׁלַחְתִּיו' והקב"ה נתן בכל איש ישראל דברים שצריך להוציאם בעולם מכח אל הפועל לעשות בהם פירות ואז ישוב בשליחותו לפניו ...". (שפת אמת, שבת תשובה תרנ"א). אדם בסוף ימיו צריך להשיב לקב"ה את המתנות אותם קיבל ולומר לו - ריבונו של עולם - עשיתי שליחותך.
הכפרה של יום הכיפורים אינה מחיקה של החטאים. הקב"ה אינו מוותר לנו על פשעינו ו"כל האומר הקב"ה ותרן הוא - יוותרו מעיו" (בבא קמא נ'). הקב"ה אמנם לא מוותר אבל הוא נותן לנו הזדמנות. אם יש סיכוי שנוכל לשוב ומלא את שליחותנו, נקבל הזדמנות נוספת - "כי לא אחפוץ במות המת - כי אם בשובו מדרכו וחיה". אנו נבקש חיים ביום הכיפורים - "זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים", ברם אין אנו מבקשים סתם לחיות ולהעביר עוד שנה, אלא לחיות חיים שיהיו "למענך אלקים חיים" - למען שליחותנו, למען קיום המשימה אליה שלחת אותנו. מסיבה זו, סיכם האיש העתי את שליחותו במילים אלו: "מחייה חיים - עשינו שליחותו".
אז מה השליחות שלי? התשובה לכך נמצאת עמוק בפנים: " כי לכל אדם ואדם דרך בפני עצמו לילך בו...וכשהיו נביאים היו הולכים אצל הנביאים לדרוש את ה' והיה הנביא אומר על פי משפט הנבואה דרכו אשר ילך בה - לפי שורש נשמתו ולפי טבע גופו... ומשבטלה הנבואה יש רוח הקודש בישראל ואיש רוחו הוא יודיענו איך להתנהג. ורוח הקודש יש לכל אדם ואדם. שאין ברוחו רמיה כלל ואין טבעו מתאווה ונוטה חוץ מדבר רצונו יתברך". ביום הכיפורים הבא עלינו לטובה, נזכה לו רק נפתח את ליבנו, לרוח גדולה שיערה עלינו הקב"ה ממרום: "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם". נקשיב טוב לעצמנו, לאמת שבתוכנו, לרוח הקודש שתפעם בקרבנו, וביום הקדוש אשר בשיאו נכריז כולנו "ה' הוא האלוקים" - תאיר בנשמתנו תמצית שליחותנו.
על זה לימדנו הלל הזקן: " אִם אֵין אֲנִי לִי, מִי לִי. וּכְשֶׁאֲנִי לְעַצְמִי, מָה אֲנִי. וְאִם לֹא עַכְשָׁיו, אֵימָתָי:" (אבות א')
גמר חתימה טובה!