יום הכיפורים מביא איתו חשבון נפש אישי לכל אחד ואחד ממנו, ויחד עם זאת יש צורך גם לחשבון נפש כללי, כחברה.
ביום יום, כאשר אנו מתעניינים בשלום חברינו או חברתנו הדבר מגיע בדרך חתרנית מכפי הצורך, ובלי משים אנו פוגעים בבן אדם יקר לנו וניתן להביא לא מעט דוגמאות להתנהלות קלוקלת זו.
כך לדוגמא, כאשר אדם פוגש חבר או חברה שהתחתנו לא מזמן או שהם נשואים מספר שנים ואין להם עד כה ילדים, הם מרשים לעצמם לשאול "מה עם ילדים?" "מתי יהיה יורש העצר?", או לחילופין, נשאלים הורים לילד "מתי יהיה אח לפלוני?”. אותם אנשים שואלים שאלות אלו בלי לדעת את הבעיות המקיפות את הסוגייה, וכמה הדבר יכאב כשהשאלה נשאלת מבלי משים. אולי אותו אדם חווה קושי להביא ילדים לעולם? אולי הם לא רוצים ילדים בשלב זה?
הבעייתיות נוגעת גם למראהו החיצוני של אדם אותו הם פוגשים. בפגישה רנדומלית ברחוב אנשים מרשים לעצמם לתת חוות דעת על מראהו החיצוני של אותו אדם ושואלים בחוצפה "אשתך מאכילה אותך אוכל טעים, אה?", "מה עם דיאטה?”, "איזה כרס יש לך", וכו'. לעיתים הדבר מגיע הן מהמשפחה הקרובה והן מחברים טובים. אנשים לא מודעים לעובדה שאולי אותו אדם נלחם בבעיות בריאותיות או בניסיון נואש להרזות.
הדבר קורה גם לרווקים ולרווקות שבינינו, ואולי שם הדבר נראה ביתר שאת. כשבחור או בחורה נמצאים בתקופת רווקות מאוחרת ומחפשים את בן הזוג המושלם עבורם אנשים שואלים בלי בושה "מתי תתחתן?" "מה יהיה איתך? אנשים לא מודעים לכך שלאותו אדם קשה למצוא את האחת?!
כולנו תוהים וכולנו סקרנים, אך יש לא מעט אנשים ששואלים ומעירים בלי רגש. כולנו נתקלנו בשאלות הללו, באנשים שמרשים לעצמם להיכנס לחיים הפרטיים של האנשים הקרובים ביותר אליהם ולא מבינים שהם עושים להם נזק עצום. לא בכדי רווקים המוגדרים בקטגוריה של 'רווקות מאוחרת' בוחרים לצאת מהארץ בתקופת החגים ומוותרים על הגעה למפגש משפחתי כזה או אחר. לא סתם זוג שאין לו ילדים לא מעוניין להגיע לפגישות עם חברים בקהילה.
אסור להתבלבל, היום מדובר בהערות על ילדים או על חתונה ומחר מדובר יהיה בשאלות על יחסי אישות. היכן עובר הגבול? מותר לשאול ולהעיר הערות אך הדבר צריך להיעשות בתבונה ועם טאקט. נקודה למחשבה לפני יום הכיפורים הבא עלינו לטובה.
הראל דוידוביץ הוא עורך התוכנית "סורגים שבוע" ברדיו "גלי ישראל"