יום ירושלים הוא יום מלא עניין לבני המגזר - אלה ההולכים לעצרות בלילו, אלה החוגגים בריקוד הדגלים ביומו ואלה המנסים לרקוד על כל החתונות, אלה הפוקדים את הכותל במסגרת האירועים וגם אלה המנסים לעשות זאת באופן פרטי.
דא עקא, דומה שיום ירושלים הינו יום מגזרי מידי. הוא אינו יום חופש ומכיון שכך הוא עובר בציבור הכללי כמו סתם יום של חול. גם עבור בני ירושלים שאינם בני המגזר הרי הוא סתם יום של שיבושי תנועה, כמו יום בואו של האפיפיור או להבדיל יום הפגנת הגיוס או (להבדיל עוד יותר) לוית מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל. ישנם גרעינים תורניים שיזמו ריקודי דגלים בעריהם, אך שוב, זו פעילות שנשארת בתחומי המגזר. בשנים עברו היה יום ירושלים מלווה גם באירועים רחבים יותר, כגון עליה של ההתישבות העובדת לירושלים, אך בשנים האחרונות אירועים אלה כבר לא מתקיימים. נכון, ישנם טקס וישיבת ממשלה חגיגית בגבעת התחמושת, אך אלה אינם נוגעים לציבור הרחב.
וכאן הבן שואל: מדוע? למה יום זה זוכה מחד במגזר לתשומת לב רבה כל כך, ומאידך, בשאר חלקי הציבור לתשומת לב מעטה כל כך? התשובה המתבקשת היא התשובה הפוליטית - יום ירושלים מזוהה, כמו כל מלחמת ששת הימים, עם כיבוש ה'שטחים', ועל כן הוא אינו מקבל את היחס הראוי לו בציבור. אך דומה כי תשובה זו אינה מספקת, גם משום שבמפה הפוליטית ישנם כידוע שני צדדים והחלוקה האלקטורלית מתחלקת ביניהם די בשווה, וגם משום שעל ירושלים ישנו קונצנזוס בעם. כאשר אנו שומעים סיפורים על אוירת הדיכאון והיאוש ששררה כאן לפני מלחמת ששת הימים ("האחרון שיוצא מכבה את האור") - ומאידך על ההתרוממות הגדולה עם שחרור ירושלים והכותל המערבי, התמיהה מתעצמת.
אז אמנם זה כיף לפגוש את בני הדודים שלא ראית כבר מאז הבר מצוה האחרונה ואת המדריך המקביל בסניף ההוא שהיה שכן שלך במחנה ועוד אלף חברים מהיישוב שכבר שנים לא הייתם באותה שבת בבית (וחלק מהחבר'ה אתה פוגש כמה פעמים במשך היום), אבל יש גם קצת טעם לפגם בעודף מגזריות הזה.
ואולי התשובה טמונה בהגדרת המהות של היום הזה. הלא את השמחה על צבא ההגנה לישראל מיצינו לכאורה במסגרת החגיגות של יום העצמאות. אז נכון, במלחמת ששת הימים זכינו לנצחון גדול, אך בזה אין - לכאורה - חידוש.
בונים בחול ואחר כך מקדשים
הרב צבי יהודה קוק זצ"ל, זה שחזה באופן די פלאי את תוצאות המלחמה, הגדיר את היחס בין יום העצמאות ליום ירושלים כך: ביום העצמאות אנו שמחים על בנין הגוף הלאומי, עם כל מוסדותיו וכוחותיו. על אף שכרגע הוא בנוי כבנין של חול, צריך להודות על המעשה הגדול שנבנה בו. אולם שחרור ירושלים צריך להוות מדרגה נוספת: קבלת עול מלכות שמים. הרב דימה זאת למסופר בגמרא (בבא מציעא נז, ב) על בניית בית המקדש השני, שהיו "בונים בחול ואחר כך מקדשים" - יום העצמאות הוא עצם הבנין, הנבנה בחול, ויום ירושלים - היום שבו אנו מציינים את שחרור העיר העתיקה, כמו גם שכם, בית לחם, יריחו וחברון - הוא היום המסמן את החלת הקדושה על הבנין החולי.
פה אולי טמון המפתח למשמעות הנכונה של היום. כל עוד יום זה מציין רק את השחרור הפיזי של עוד אזורים בארץ ישראל, עם כל מעלתם, הוא נתפס לכל היותר כתוספת של אותו דבר (More of the same) ותו לא. כדי לתת ליום זה את מעלתו הנכונה הוא צריך לשמש כמנוף לקבלת עול מלכות שמים ממלכתית, לקידוש בנין החול של מדינת ישראל.
הדברים אינם מכוונים דווקא להשתלטות על הר הבית ובניית בית המקדש. עד כמה שהלב מתקומם נגד השליטה הערבית בהר הבית וחושק בהחזרת העבודה לציון, נדמה שיש לנו כמה דברים לעשות עוד קודם: חיזוק מעמדו החוקי של המשפט העברי; ביצור ערכי המשפחה היהודית; ביסוס סמכותה של ההנהגה הרוחנית-הרבנית; הכרה בחשיבותו של לימוד התורה כערך לאומי ועוד ועוד. (וכמה עגום הוא שישנם אנשי ציבור שבידם האחת פועלים, כפי הנראה מתוך רצונות נשגבים, למען הקשר למקום המקדש, בעוד ידם השניה תומכת במנוגעים בתועבות.)
ואולי, אולי זו גם הסיבה לחולשת הקשר עם שאר חלקי הארץ ששוחררו בסמוך לשחרור ירושלים, אלו הקשורים יותר מכל לעבר הנשגב שלנו. כל עוד לא מתחדשת בנו קומה נוספת של קדושה, ההתעסקות עם עם אחר, מוסרית וצודקת ככל שתהיה, מעוררת בנו סלידה. היא מחזירה אותנו לסוף ימי בית ראשון, בהם מתוך חוסר קשר לזהות האמונית שלנו, איבדנו את החשק לחיות חיים לאומיים.
לפני מעמד הר סיני אומר ד' למשה: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" - התורה שאנו מקבלים איננה אמורה להורות ליחיד דרך חיים פרטית, אלא להוות את היסוד המאחד את הגוי כולו. ביום ירושלים צריכים אנו להתקדם שלב נוסף בדרך להגשמת אידיאל נשגב זה.
* * *
"ירושלים אמנם תיבנה כשיכספו בני ישראל לה תכלית הכוסף" (כוזרי ה, כז).
אלימלך קליין, מכון המחקר של 'ליב"ה' - 'ליבה יהודית בציבוריות הישראלית'