יום ירושלים תשע"א. מה לא עבר על העיר בשנה האחרונה. איומי חלוקה, איומים על הבנייה, פיגוע מזה זמן רב, והחיים ממשיכים כהרגלם. מתחת לפני השטח מתרחש משהו הרבה יותר עמוק וקורע לב.
כיסופים של אלפי שנים, ערגה וגעגוע אל ירושלים דרבנה את עם ישראל בשני מישורים, השזורים זה בזה. במישור האחד, המישור הרוחני, היא פעלה לביסוס הסנהדרין, ההלכה, והתורה לאחר החורבן, ומשם ארכה הדרך ונסללה עד לימינו. זאת מתוך תקווה וציפייה לשוב אליה בשנית. המישור השני, שכפי שאמרנו קשור במישרין אל זה הראשון, החל עם יציאתם של יהודים אל מחוץ לחומות העיר העתיקה, יישוב סובב ירושלים, ויישובה ופיתוחה של ארץ ישראל בעמק ובהר, בנגב ובשפלה.
ירושלים, הייתה עזובה ובזויה במשך אלפי שנים. עת יצאו היהודים מחוץ לחומות חזרה ופרחה. פיתחוה שרים, יישבוה עובדים, הוקמה בה תחנת רכבת, והיא נעשתה למרכזית בסביבה יבשה וצחיחה. כידוע. מלחמת העצמאות גדעה באבחת סכין את כל מה שייחלנו לעיר. העיר הייתה במצור, ועם נפילת גוש עציון נפלה גם ירושלים העתיקה. אך לא חדלנו. לא חדלנו מלפתח אותה, לשמור עליה, לבנות בה ולהרחיבה.
לאחר תשע-עשרה שנה, זכינו בשלישית, לכובשה. אך לדעתי הוכנו בסנוורים. הדיבור הופנה לפתע לאידיאלים, למדרגות עליונות ולספירות. התחלנו לדבר על ירושלים כמו שדיברנו אז, לפני מאות שנים, ואף יותר מכך. כבשנו אותה ובד בבד התחלנו להתרחק ממנה.
מקומות שהיו הומי אדם, תרבותיים וציוניים השארנו בידי חרדים ועסקנים. מקומות שהיו לנו צנועים, חמים ומזמינים - במקומם קיבלנו רבי קומות מכוערים. פיתוחה של העיר ממשיך להתקיים, בונים אותה והיא נבנית אבל היא נבנית על חשבון יופייה. חילונים רבים עוזבים את העיר, ועם ישראל לא מרגיש בה חלק. חילונים עוזבים את העיר כי היא כבר אינה מושכת, היא הופכת לדתית מדי, כופה מדי, חרדית מדי, מזוהמת מדי, ערבית מדי. אצל הדתיים הלאומיים הדברים נתונים למחלוקת - חלקם שם וחלקם שם - מה שבטוח אף אחד לא פה.
אנו לעיתים מחפשים את ה"אידיאל" שעומד מאחורי פעולה מסוימת. אמנם, בבואנו למצוא אותו אנו בעצם מנתקים אותו, ומרחיקים אותו ממנה. מה שאנו לא מבינים הוא שחלק עיקרי של אותו "אידיאל" מצוי בפעולה, לא צריך ללכת רחוק כדי למצוא אותה. לעצם העשייה יש משמעות.
בבואנו ליום ירושלים תשע"א עלינו לתת את ליבנו אל השותף בבניין הארץ, למשוך את האחר אל ירושלים בשנית. לתת לו לחוש כי ירושלים היא חלק ממנו, ירושלים היא שלו והיא מרכז חייו. לשם כך לא צריך לדבר גבוהה-גבוהה, אלא לדבר בשפתו, שפה חילונית ולתת לה לגיטימציה. לתת לו לתת את פירושו על העיר ואל העיר. לא לחבק אותו, אלא לשלב עמו ידיים. עלינו לשוב ל"חלן" את העיר. להכיר במשמעותה הדתית, לחזק אותה ובד בבד לתת לחילוני את תחושת הביתיות שהוא חפץ בה. את התחושה שהעיר היא גם שלו, ככל הערים, ולא לפחד מכך.
שיתוף פעולה זה יפעל הן ברמה הפרטית על העיר והן ברמה הכללית בחברה הישראלית.
"וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית-ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל-הַגּוֹיִם: וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל-הַר-ה' אֶל-בֵּית אֱ-הֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו: כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר-ה' מִירוּשָׁלִָם"