למה לא אוגנדה?

נסו לדמיין לרגע מה היה קורה לו בשנת 1948 מדינת ישראל הייתה קמה באוגנדה ולא בישראל. שם במרכז יבשת אפריקה, במיקום מרוחק מאלו המבקשים להחריבה, יכולה הייתה ישראל לצמוח ולהפוך למדינה משגשגת, שמשאביה מופנים רק לצורכי מדע ומחקר ולא בעיקר לטובת פיתוח והצטיידות של אמצעי הגנה מאויביה. בעקבות כך, החדשנות הישראלית הייתה יכולה להיטיב עם כל המין האנושי מבלי שמישהו אי פעם יטיל ספק ביושרה ובלגיטימיות שלה. ישראלים היו יכולים לטייל ברחובות ללא פחד ולישון בלילה בשקט. את יום העצמאות היה ניתן לחגוג בשמחה מוחלטת, ללא ההקדמה העצובה של יום הזיכרון. יותר מכך, גם לא היה צורך לבכות את אובדן חייהם של עשרות אלפי אנשים שהקריבו את חייהם למען ארץ מולדתנו, משום שלא היו קורבנות שהיה צריך להקריב במצב כזה. וכך, ישראל פשוט הייתה מתקיימת ומשמשת חוף מבטחים אמיתי עבור העם היהודי.

אולם, אותו חלום אוגנדה אוטופי לא יכול להספיק.

כאשר יהודי מתפלל מחוץ לישראל, הוא מכוון את עצמו לישראל וכאשר הוא מתפלל מישראל, הוא אמור לכוון את עצמו לירושלים. מדוע? מכיון שירושלים היא נקודת ההתחלה הראשונית לתרבות ולרוחניות היהודית והבית התנ"כי וההיסטורי שלנו כאומה והמוקד הנצחי של העולם היהודי. לכן, אם ישראל היתה קמה באוגנדה, המתפלל היהודי היה פונה אל המדינה הלא נכונה במהלך התפילה. הוא היה מביט באריכות לכיוון ירושלים ושר "אם אשכחך ירושלים" ותוהה מדוע לא נלחם הוא בשמירה עליה.

נקודת ההתחלה הראשונית לתרבות ולרוחניות (צילום: אסף.צ, ויקפדיה)

לכן, המדינה היחידה שיכולה באמת להיות הבית האמיתי לעם היהודי היא לא רק זו שיש בה הפוטנציאל לכלול את ירושלים, אלא גם זו שבפועל ירושלים היא חלק מרכזי ממנה. מסיבה זו אנו חוגגים את יום ירושלים באותה מידה שבה אנו חוגגים את יום העצמאות. יום ירושלים מסמל את היום בו ישראל הפכה ליחידה שלמה בזכות החזרתה של ירושלים לידינו.

אז האם כל זה היה שווה את זה? האם היה שווה להקים מחדש את ישראל בין כל אותם המבקשים להשמידנו שכל רצונם הוא לקבל חזרה את ירושלים לידיהם? האם ליבה הסמלי של העם היהודי שווה את ליבם שדמם לעד של עשרות אלפי אנשים שנפלו למענה?

התשובה לכך חייבת להיות כן, גם אם ברקע גופנו רועד ומזיל דמעה. האומה היהודית היא ישות, יש יגידו גם תופעה הגדולה יותר מכל הבודדים המבקשים להכילה ולמרבה הצער, לעיתים אין ברירה אלא לספוג קורבנות לטובת הכלל, לטובת הבית היהודי, לטובת ירושלים.

אלו שנתנו את חייהם לטובת ירושלים, אם כחיילים המגנים על המולדת ואם כאזרחים שרק ביקשו לחיות את חייהם בה, עשו זאת למען כל יהודי העולם ולא רק עבור אלו המתגוררים בישראל. ירושלים היא המוקד לתפילותינו וחיינו, היא המאחדת אותנו כאשר שום דבר אחר אינו מצליח לעשות זאת. כיהודים, אנחנו לתמיד "עם אחד בלב אחד" - ולב זה, כמו שהיה לאורך 3,000 השנים האחרונות וימשיך להיות לעולמי עולמים - הוא ירושלים.

לא! אוגנדה פשוט לא תספיק. פשוט צריך להבין, ליבנו כבר שייך למישהי אחרת.

מקס זלצמן הוא נשיא Israel Club Yeshiva University ועמית בקמפוס עלייה מטעם הסוכנות היהודית.