ינאי אהוב שלי,
חודש עבר, חודשיים עברו... וכבר תקופה שאתה לא פה עם איתי, לא פה עם נטע. תקופה מטורפת ינאי. התקופה הכי קשה שעברתי עד עכשיו ואני מאמינה שזה לא הסוף...אולי רק ההתחלה.
אני מנסה כבר כמה פעמים לשבת ולכתוב לך.. כ"כ כואב לשבת ולהיזכר, ולדעת שלא יהיו יותר זיכרונות חדשים. לשבת ולכתוב לך שאני יודעת שלא תקרא את כל המילים האלו..
כמה היית כותב לי ינאי. כמה אהבת לקבל ממני מכתב. סתם ככה.. זוכר שהייתי מחביאה לך פתקים בתיק של הצבא? ואז היית מתקשר מאושר. אפילו אז זה היה רק פתק קצר עם נשיקות וחיבוקים מנטע וממני. אבל הפעם זה לא אותו מכתב ינאי. והדמעות לא מפסיקות, אז תסלח לי אם אני לפעמים עוצרת.
ינאי במהלך השבעה הרגשתי שאני חייבת ללכת הביתה ולקרוא מכתב אחד ממך. את המכתב שהבאת לי יום לפני החתונה, בשבת. כתבת לי מכתב ארוך.. אבל אני אכתוב רק חלק קטן ממנו.
ביקשת שאקח רגע לעצמי ללכת החוצה, לחשוב, להתגעגע , להתרגש ולהעלות זיכרונות.
וכתבת לי-
"יעלינקה שלי- בכל התקופה הזאת שהיינו חברים טעמנו קצת מה זה להיות ביחד, לריב ביחד, לצחוק ביחד, לבכות ביחד, לטייל ביחד. הכל ביחד. אני מאחל לנו יעל שכל החיים שאנחנו מתחילים ביום ראשון ביחד בעז"ה יהיו שנים של ביחד. שנדע להגדיל אחד את השני ולא על מנת לקבל.."
[embed]
ינאי אני מרגישה שככה בדיוק הזוגיות שלנו הייתה. אין מילה יותר מתאימה מ- "ביחד". הכי קל לנו היה שכל אחד יקדם את עצמו כי בכל זאת רוב השבוע לא גרנו ביחד.. אבל הרגשתי תמיד שגם שאתה בצבא אנחנו ביחד. מקבלים החלטות ביחד, בוכים ביחד, צוחקים ביחד... תמיד הרגשתי שאנחנו פתוחים אחד עם השני עד הסוף. שאין טעם להסתיר דברים- גם את הטובים וגם את הפחות. דאגנו לשתף אחד את השניה בכל מה שעברנו ובכל מה שאנחנו חושבים. גם אם לא תמיד אהבנו לשמוע את זה. למדנו לקבל, להעריך, ולכבד אחד את השניה. אתה יודע ינאי בשבעה נכנסנו כ"כ הרבה אנשים. אבל את רובם הכרתי מהסיפורים שלך. כל אחד שהתחיל לדבר ידעתי כבר מה הוא הולך להגיד. הרגשתי כ"כ גאה בנו ינאי. תמיד ידעתי שאין בנינו סודות אבל רק עכשיו הבנתי כמה זה היה מיוחד.
תמיד אומרים שאחרי שמאבדים משהו מגלים כמה הוא היה חשוב לך. אבל לגביך ינאי אני מרגישה שזה פשוט לא נכון. תמיד הרגשתי שזכיתי שתהיה איתי.. שזה כ"כ לא מובן מאליו שבחרת בי. שזכיתי בבן זוג, ולא היית רק בן זוג שלי- היית החבר הכי טוב שלי, החצי השני שלי, שיודע להשלים את מה שחסר בי. תמיד הרגשתי לידך כמו מלכה קטנה, דאגת שלא יהיה חסר לי כלום, פינקת, והרעפת מתנות ואהבה ולא חסכת במילים.
תמיד אמרת שאתה אוהב אותי גם ברגעים הכי לא מתאימים. יכולת להעיר אותי אחרי שכבר נרדמתי כי לא הבאת לי חיבוק לפני השינה. כמה אהבה הייתה בינינו ינאי שלי. תמיד הרגשתי שהזוגיות שלנו מיוחדת, כזאת שלא כולם זוכים בה. אבל תמיד ידעתי שזה קשור אליך.. לא משנה מה דאגת לשים אותי בראש סדר העדיפויות. גם בדברים הכי קטנים שמבחינתי עשו את רוב ההבדל. אני זוכרת שחזרת יום חמישי אחד מהצבא אחרי לילה שלם שהיית בשטח, ואני הייתי אחרי יום ארוך עם נטע ולא היה לי כוח לסדר את הבית. יכולת בכיף להגיד שנסדר ביחד מחר, אבל ידעת שמעצבן אותי לקום לבית מבולגן. ובזמן שאני התארגנתי לשינה אתה פשוט סידרת הכל. לא אכפת לך שהיית עייף- היה אכפת לך שאני לא אתעצבן. או שכבר נכנסנו לישון ומישהו היה צריך לקום לכבות את האור, רק הייתי מסתכלת עליך וכבר היית קם מחייך ואומר " למה אפשר להגיד לך לא!?"
ואם אני הייתי המלכה אז נטע הייתה הנסיכה הקטנה. רק הילדה רק מצייצת ואתה כבר רץ אליה מפחד שהיא תבכה. שנסענו איתה באוטו התעקשת תמיד שמישהו ישב לידה שלא תרגיש לבד. נקשרת אליה כ"כ מהר. איך בבית חולים לא עזבת אותה לשניה. נשארת איתה לכל הבדיקות ושקילחו אותה דאגת להיות שם למקרה שהיא תבכה.
אני זוכרת את היום שהיא נולדה כאילו לא עברה כבר חצי שנה. איך היית מאושר ינאי. תמיד ידעתי שנתרגש ונשמח, וזה היה ברור לי שאתה בטוח תבכה מהתרגשות שתראה את נטע מגיעה לעולם. אבל ברגע שהסתכלתי עליך כשהיא נולדה לא יכולתי להתאפק ובכינו יחד מרוב אושר.
זוכר איך שיגעתי אותך כל החודש התשיעי? הלוך חזור לבית חולים..
זוכר את ראש השנה? כמה חיכינו לחגים ביחד בבית. ואז שנכנס החג שמתי לב שלא הרגשתי תנועות של נטע כל היום. החלטנו לנסוע לבית חולים. היה לך פרצוף חדש שלא הכרתי לפני כן- היית שקט מאוד ומודאג. ניסית לא להראות לי ולהרגיע אותי אבל ינאי היה קשה לפספס את הידיים הרועדות שלך. שהגענו לבית חולים ושמענו את הדופק של נטע התחלתי לבכות על זה שהרסתי לנו את החג ואתה בניגוד אלי חייכת את החיוך הענק שלך ואמרת- "מעולה. אני הולך להשיג לנו ארוחת חג , תראי את החג הזה כמו חופשה במלון". ואפילו שהייתי צריכה להישאר שבוע בבית חולים בזמן שלך היה קצת חופש מהצבא התעקשת כל השבוע להישאר לישון איתי. לא הסכמת לעזוב אותי לרגע. באיזשהו שלב הכרחתי אותך ללכת הביתה להביא לעצמך בגדים, לנוח, ולהיות קצת עם חברים. ואתה פשוט נסעת ותוך שעה חזרת ואמרת "מה יש לי לעשות בבית כשאת פה?"
דאגת לנו להכל ינאי אפילו במעשה הגבורה האחרון שלך דאגת לנטע ולי וכמובן לעוד הרבה אנשים אחרים שכלל לא הכרת. דאגת שאף אחד לא יוכל להתקדם לכיוונינו ולפגוע בנו. גם אם זה תלוי בלהקריב את עצמך. כזה היית ינאי, תמיד קודם בשביל כולם, ובמיוחד קודם בשביל נטע ובשבילי.
ינאי אתה זוכר את הימי ראשון שהיינו מתעוררים? כל שבוע בחמש וחצי בבוקר שיצאת מהבית עם הכוס קפה ביד וחיבקת אותי התבכיינתי ואמרתי שנמאס לי. שאני רוצה שזה יגמר כבר ושנתחיל לחיות חיים רגילים. העתיד. ותמיד בתגובה אתה אמרת זה ממש תכף נגמר. וחוץ מזה שיום אחד את תודי לי. אני מכין אותך לקושי עם החיים האמתיים, אני עושה אותך אישה חזקה בשבילך ובשביל נטע. לא ידעתי אז כמה אתה צודק. אבל ינאי לא הכנת אותי מספיק..
לא הכנת אותי לזה שלא תענה לי יותר בפלאפון. שלא תהיה זמין בשביל לפתור את כל הבעיות שלי. שלא תתקשר רק כדי להגיד שאתה מתגעגע ושאתה רוצה הביתה אלי ולנטע.
לא הכנת אותי שלא יהיה לי עם מי להתייעץ ולקבל החלטות. לא הכנת אותי לשבתות בלעדיך.. והכי קשה לא הכנת אותי להיפרד לתמיד מהאדם הכי קרוב אלי, לחבר הכי טוב שאי פעם היה לי ולאדם שאני הכי אוהבת.
בבית חולים שנכנסנו להגיד לנו שהמצב לא טוב היה לי כבר הרגשה לאן זה הולך. התפללתי ינאי שהתחושה שלי לא נכונה, אבל ישר הרגשתי שכבר משהו בתוכי, משהו גדול ומשמעותי כבר איננו.
זוכר שנפרדנו בבית חולים? זוכר מה הבטחנו אחד לשניה? אני יודעת שרק אני דיברתי שם. אבל יכולתי לשמוע אותך אומר לי שאתה פה. שתמיד תהיה פה איתי ושאתה סומך עלי כמו תמיד. ינאי אני יודעת שתמיד שהבטחת משהו קיימת. ואני יודעת שגם את ההבטחה הזאת תקיים, אבל זה לא אותו דבר ינאי. אני צריכה אותך, פה איתי. שתחזיק אותי ותתמוך בי. אני צריכה לשמוע את הקול שלך, לראות אותך.
ואני יודעת שהבטחתי שאני אהיה אמא לנטע בדיוק כמו שרצית. שנטע תגדל לבית אוהב מלא בצחוק. שלא משנה כמה יכאב לי, ואני יודעת שיכאב לי, שאני אשים את הכאב בצד בשבילה ובשבילך. אני מנסה ינאי. באמת שאני מנסה.. אבל לפעמים אני נשברת. במיוחד בלילה שנטע כבר ישנה, אני יושבת ומסתכלת עליה ולא מצליחה להיות חזקה. וכשאני מתחילה לבכות ולהישבר אני לא מצליחה להפסיק ינאי. לא נתפס לי שנטע תגדל למציאות כזאת בלעדיך.. בלי אבא. לא נתפס לי שאני צריכה להתחיל לחיות בלעדיך. תסלח לי ינאי שאני לא תמיד עומדת בהבטחה, אבל קשה לי. קשה לי ואתה לא פה לעזור לי.
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל מתקרב, ומוזר לי להיזכר ביום הזיכרון האחרון שלנו ביחד לפני שנה . שיחררו אותך מהצבא כדי שתספיק להיות בהר הרצל. הלכנו ביחד לטקס בערב ושחזרנו הביתה ראית שמשהו יושב עלי ומציק לי. ניסית לשכנע אותי לספר לך וכמובן שבסוף הצלחת. אמרתי לך שאני יודעת שאתה לא אוהב לדבר על הנושא של המוות אבל אני מפחדת, שזו שנה ראשונה שאני יוצאת מיום הזיכרון בפחד שאולי לא תהיה איתי פה תמיד. אני זוכרת שלא ידעת בדיוק מה להגיד...
התיישבת לידי וחיבקת. אחרי כמה דקות הסתכלתי עליך ואמרתי לך- "ינאי, תבטיח לי שאף פעם אני לא אצטרך להיות ביום הזיכרון מהצד השני, מהצד של השכול. תבטיח לי שתישאר אית". ואתה ישבת והמשכת לחבק בלי יותר מידי לדבר.
אני זוכרת שאמרת לי- "תראי את כל הגיבורים האלו שנפלו למעננו. אנחנו לא יכולים להחליט מתי ה' יחליט שסיימנו פה את התפקיד שלנו. אבל אם כבר אז למות אז שיהיה מוות עם משמעות- מוות בשביל אחרים,בשביל המדינה."
ינאי אני רוצה לשתף אותך קצת בהתמודדות שלנו.
השבוע מתחיל ונטע שלנו יודעת להעסיק אותי טוב מאוד. איך היית נהנה לראות את ההתקדמות שלה. לראות שהיא כבר מתהפכת ולא מפסיקה לקשקש, צוחקת ומחייכת כמו תמיד לכולם. לראות אותה גדלה ונהפכת לילדה קטנה. יש הרבה דברים להספיק ולעשות וכמובן יש הרבה עזרה ותמיכה מהחברים ומהמשפחה.
אז נכון ינאי היו גם לנו שבועות כאלה שגם בטלפון לא יצא לנו כמעט לדבר. אז שקשה אני אומרת לעצמי שכבר עברתי את זה. שיגיע סוף שבוע ותתקשר.
אבל אז ינאי השבוע עובר ומגיע יום חמישי. זוכר כמה חיכינו לימי חמישי? איך היינו סופרים את הימים? אז עכשיו ינאי אני מתפללת שהוא לא יגיע.. אני לא מסוגלת לחשוב על זה שאתה לא חוזר. שאני לא אשמע הצעדים שלך מחוץ לבית פותח את הדלת ומחכה לחיבוק.
יום חמישי מגיע וכדי לא להישבר אני אומרת לעצמי- היו גם ימי חמישי שלא היית. ועברתי אותם. אבל אז ינאי מגיע יום שישי. ושם כבר אין לי לאן לברוח. ינאי המחשבה על שבת בלעדיך פשוט כואבת לי מבפנים. שבת מתקרבת ואני לא מצליחה לעצור את הדמעות.. מנסה לא לחשוב אבל אני לא מסוגלת. איך אני יעבור שבת שלמה בלעדיך? ואז המציאות מכה בי- יעל זה לא רק שבת. זה חיים שלמים מעכשיו.
אבל ינאי אני לא רוצה את החיים האלו. אני רוצה אותם איתך. שתהיה פה איתי ונחיה את החיים שתמיד חלמנו עליהם..
אתה יודע בשבוע הראשון אחרי ההלוויה פחדתי להירדם. פחדתי לחלום עליך. לא ידעתי איך אני אתמודד עם החלומות האלו.. אבל הגוף מבין אותי ינאי ובאמת לא חלמתי כלום בהתחלה... אבל עכשיו ינאי חזרו החלומות. ואני מתעוררת בלילה אחרי חלום עליך ולא מצליחה לחזור לישון. באחד החלומות חלמתי שאנחנו ביחד, אני ואתה מסתובבים בירושלים. אתה מספר לי איך היה השבוע בצבא ומחליט להיכנס לחנות בגדים. הכל כ"כ טבעי ינאי, כאילו שאתה באמת פה. ואז שאתה באמצע להסתכל על הבגדים אני נזכרת שחלמתי חלום רע. שחלמתי שהלכנו לסופר ומשם לא חזרת יותר. רצתי אליך ינאי והחזקתי אותך חזק והתחלתי לבכות. נבהלת ושאלת מה קרה, אז סיפרתי לך הכל... על הפיגוע, הלוויה, השבעה... על החברים והמשפחה. על נטע ועלי.. ושסיימתי לספר אמרתי לך שאני מפחדת. אני מפחדת שכל זה חלום ואני אתעורר למציאות שאתה לא תהיה בה. אתה בתגובה באת וחיבקת. לא עזבת. ואמרת לי שלא משנה מה החלום ומה המציאות. שאני צריכה לזכור שלא משנה מה אתה פה אוהב אותי ומבטיח תמיד להגן עלי.
אני מצטערת ינאי שאתה זה שהיית צריך להגן עלינו ואני לא יכולתי להגן עליך. אני לא אשקר ואגיד שאני לא כועסת. אני כועסת. ולא עליך ינאי, אני כועסת על עצמי. שלא עמדתי בהבטחה שלי אליך שנזדקן ביחד. ושאולי לא אהבתי מספיק, לא הערכתי מספיק, לא התאמצתי מספיק. עליך אי אפשר לכעוס כי אתה תמיד עשית הכל, ואפילו יותר מידי.
ינאי אין לי מושג מה אני אמורה לעשות ולאן אני ממשיכה מכאן. מה יהיה איתי ומה אעשה אפילו מחר. אם אני אי פעם אחזור לצחוק כמו פעם ופשוט לחיות. אבל דבר אחד אני הבטחתי לך ואני שוב מבטיחה- לנטע יהיו חיים מושלמים כמו שרצית. היא תגדל לבית אוהב ושמח. בבית מכבד עם ערכים, וכמובן שנטע תדע בדיוק מי היית, מי היה אביה.
אבל ינאי יש לי בקשה אחת. תתפלל עלי שם למעלה. תבקש מה' שיעזור לי כי אני מרגישה שאני כבר לא מסוגלת. בקש שאדע איך להתמודד ומאיפה לקחת כוחות, כי ינאי לאט לאט אני מרגישה שפשוט לא נשאר בי כלום.
אוהבת אותך. תמיד אוהב אותך.
יעל
 |
|
(צילום: )
|