מהלכים אנו במסדרון הזמן, שבכל שנה מוביל אותנו מפסח לעצרת, מיציאת מצרים למתן תורה - מעומר שעורים, שהינו מאכל בהמה, לחיטים של שתי הלחם ושבעת המינים. אז לא צויינו לא יום הזיכרון לשואה, לא יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, לא יום העצמאות, וגם לא יום ירושלים. רק בשנים האחרונות נתגבשה מסכת אלו הימים, בצורה כה אינטנסיבית, אליהם יש להוסיף את ימי הספירה, שגם אם מדרבנן היא, לדעת חלק מהפוסקים - נוספו ונצטרפו אל מסגרתה רוויות האבלות עוד אירועים כגירות תתנ"ו בימי מסעי הצלב באשכנז, פרעות הצורר בוגדן חמילניצקי בת"ח-ת"ט ועוד. במרכז יש את ל"ג בעומר, שמשמעות דתית, מוסרית, היסטורית וחברתית עמוקה לו עבורנו.
מתבקשת השאלה: האם באמת יש בנו תעצומות נפש במידה כל רבה הדרושה לצורך קליטת מסרים בעלי משמעויות שונות ומנוגדות כל כך? שמא, מקום היה, לפחות, להרחיק הימים זה מזה, לפזרם על פני השנה כולה, ולא לרכזם בפרק בן כחודש ימים?
לפני שנים מספר, ערך קצין מילואים צעיר, תלמידי לשעבר, הפגנת יחיד מול משכן הנשיא במחאה על הצמדת יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ליום העצמאות. "כיצד אפשר שבעוד בני המשפחות השכולות מתייחדים עם זכר יקיריהם שנפלו, ישמע ברקע קול הלמות פטישי מקימי הבמות לצורך הלילה - יום האמצעות? כיצד ניתן לחתוך בסכין חריף את רגש התוגה והשכול לצורך הנפת הדגל לראש התורן?" הוא זעק.
לא מן התבונה יהא זה להתווכח על עניין המסור ללב ולרגש, ומן האספקט הרגשי, לכאורה צודק הזועק. ברם, מאידך גיסא, מי יוכל לשער כמה עוצמה ישראלית מקורית טמונה דווקא בצמידות הזמנים, כמה עמוקה הזיקה בין שואה לתקומה, בין שכול המלחמה לגאון חירות ישראל, בין חורבן ירושלים בשל שנאת חינם, "שלא נהגו כבוד זה בזה" - לבין יום ירושלים, עיר שחוברה לה יחדיו.
עלינו לחוש ולמצות עד תום את עניינו ומובנו הסגולי של כל אחד מן הימים הללו, באשר הוא, ועם זאת לשאוף לשילוב הימים לכלל מסכת תואמת. למצות ולשלב קרואים אנו, לדקדק היטב בפרטים בלא לפגום בעוצמת המכלול, לדלות מכוחם המיוחד של ימי הספירה הללו את כשרון המיזוג בין ההסתכלות הלבבית הנרגשת בהיקפה, בבחינת "שעורין", מאכל הבהמה, לבין הלימוד השכלי העיוני בנקודתו, בבחינת חיטים, מאכל אדם.
הרב קוק בספרו 'אורות ישראל' (עמוד קס"ג) מסביר את המבט הרצוי על הימים הללו: "יסוד האמונה השלמה שבלב נובע הוא מתוך מעמק סגולת הנפש שבישראל. לעומתו מכוון קורבן העומר של השעורים, מאכל בהמה, הנוטה רק לרגש הטבעי. אחריו ועל גביו בא יסוד העילוי השכלי והלימודי. האומנם חולשת האדם גורמת שבהיותו מוכשר למחקר שכלי יוחלש בו יסוד הנטייה האמונית, ובהיותו שלם באמונה הוא עלול למעט בהשכלה ובחכמת לב. אבל תכלית דרך הישרה היא שכל כוח לא ימעט את חברו ולא יתמעט על ידו. כל אחד יתגלה בכל מלא עוזו, כאילו היה הוא שולט לבדו. כוח האמונה צריך שיהיה שלם כל כך כאילו אין לו שום אפשרויות של מחקר ולעומת זה צריך שיהיה כוח החוכמה כל כך מעולה ומזורז כמו לא היה כלל כוח של אמונה בנפש".
כלומר, ישנה הסתכלות נרגשת ולבבית שהיא בבחינת "שעורין" - מאכל בהמה - וישנו לימוד שכלי עיוני שהוא בבחינת "חיטים" - מאכל אדם. עם ישראל הוא בעל כישרון למזג את שניהם יחד ובמיוחד בתקופה זו של ספירת העומר. המשימה אינה קלה כלל וכלל וישנו כאן אתגר עצום, אבל זוהי התמודדות שאיננו יכולים לוותר עליה. עלינו להכין עצמנו לימים מיוחדים אלה ולא לאפשר להם לחלוף על פנינו בלא העמקה ולימוד. יהי רצון שיהיו הימים הבאים לקראתנו מקודשים ונחיה אנחנו - קדושים.
הכותב הוא ראש הישיבה התיכונית או"ת נוה שמואל, מבית אור תורה סטון