פעם היתה עיר גדולה. בעיר היו בתים יפים, גינות פורחות ואוניברסיטאות
חשובות. במיוחד השתבחה העיר בתחום הארכיטקטורה והבניה, וטובי הפרופסורים לאדריכלות
גרו בה. אולם למרות הכל, הבנאים שבעיר לא היו מרוצים מעירם.
יום אחד הגיע לעיר
האדריכל הגדול. האדריכל הדגול כבר היה מפורסם מאד, ושמו נישא בכבוד ובהערצה בפי כל
תושבי כדור הארץ. האדריכל הגדול ראה שלעיר זו יש פוטנציאל ליצור יצירת פאר,שמעולם
עוד לא נראתה. עד עכשיו היה בעיר ראש עיריה גרוע, וכל יוזמות הבניה נדחו על ידו.
אולם כעת השתנו התנאים, וראש העיר החדש היה פתוח יותר. האדריכל הגדול החליט לבנות
במרכז העיר ארמון מיוחד במינו, ביופי ובהידור עצומים. בארמון כזה ניתן לבנות את
החלל הפנימי באופן נפלא, שייצור תנאים אופטימליים ומעולים ללימודי הארכיטקטורה.
התלמידים שילמדו בבנין זה, יוכלו לגדול להיות מומחים כפי שעוד לא היו מעולם. הדבר
ישפיע על כל הבניה בעיר, והכל יראה אחרת לגמרי.
כשהאדריכל הגדול הראה את
התוכניות ששרטט לפרופסורים של העיר, הוא הופתע מהתגובות הצוננות. פרופסור אחד טען
שהתוכנית יפה מאד, אבל בלתי אפשרית לביצוע. האדריכל הגדול הבטיח שהוא יעזור לתכנית
להצליח, אם רק יתחילו לעבוד. פרופסור אחר טען, שהאדריכל הגדול צריך לעשות הכל
לבד, ואנחנו רק נחכה ונתבונן במעשיו. האדריכל הגדול הסביר,שהוא כבר בנה בהתנדבות
אלפי בנינים בעולם, אבל אף פעם הוא לא עוזר אם התושבים עצמם אינם מתחילים מה שהם כן
יכולים.
פרופסורים אחרים היו עסוקים מאד בדברים אחרים. העומס באוניברסיטה
ובעבודה היה קשה, ולא אפשר להתפנות למשימה גדולה שכזו. האדריכל הגדול ניסה להסביר,
שהארמון ישנה ויקל לבסוף על כל אורחות חייהם. היו פרופסורים שחשבו שרק העיסוק בחכמת
הבנין הוא החשוב, ולא ראוי להם להתעסק בעבודת הידים עצמה. למעשה כמעט אף אחד לא
התנגד ממש לרעיון, אלא שכמו הרבה יוזמות טובות התוכניות נשארו רק על הניר.
היו
כמה פרופסורים בודדים שהבינו את ההזדמנות הנפלאה, אבל הם היו אז מאד מעטים. לבנית
ארמון אדיר שכזה דרושים המוני פועלים, והם לא הצליחו לגייס אותם. האדריכל הגדול היה
מאד עצוב, כי הוא הבין שבלי פועלים חכמים ומומחים הבנין יקח הרבה יותר זמן והרבה
יותר מאמץ, ועלולות לקרות הרבה מאד טעויות וכשלונות בדרך. כשלונות שמחיר תיקונן
עלול להיות גבוה וקשה עד מאד.
***
מחוסר ברירה, פנה האדריכל הגדול לבנאים
הפשוטים. היתה בעיר קבוצה גדולה של בנאים מובטלים. הבנאים חשבו כבר לעבור מקצוע,
להתערב ולהתבולל בין בעלי המקצועות האחרים.
הצעת העבודה של האדריכל הגדול הפיחה
רוח חיים בין הבנאים הפשוטים. פתאום היה להם אידיאל חדש לעסוק בו, לבנות בנין חדש
ומיוחד במינו. רוח הבנאות כבר כמעט ודעכה אצלם, וכבר הרבה זמן הם חיפשו דרכים לשמר
אותה. האמת היא שהם עצמם לא ידעו להסביר מדוע, אבל תמיד שאפובתוככי ליבם
להמשיך ולהיות דוקא בנאים. האדריכל הגדול מצא לעצמו סיבה טובה נוספת לפנות אליהם,
כי הוא אהב את מקצוע הבנאות ורצה שישארו בו.
האדריכל הגדול ניסה להסביר
להם את המטרה של הבנין והראה להם את התוכניות, אבל הם לא כל כך הבינו. הם לא היו
פרופסורים גדולים, ומשפחותיהם לא חשבו בעבר שחשוב לשלוח אותם לאוניברסיטה. הם רק
הבינו באופן כללי שיהיה כאן בנין מפואר ומיוחד, אך לא יותר מזה. במרץ רב הם ניגשו
לעבודה.
האדריכל הגדול החליט שהוא אינו רוצה שהציבור ידעבינתיים שזה הבנין שלו.
הוא בחר באחד הפועלים הפשוטים למנהל עבודה. קראו לו הרצל, אולי בן גוריון או
שם אחר, כבר לא זוכרים בדיוק. מדוע הוא החליט להסתתר, זו כבר שאלה מפורסמת. איש
אינו מתיימר להבין תמיד את התכנונים העמוקים של האדריכל הגדול.
***
לא עבר
זמן רב, וכל הפרופסורים באו לראות את הבנין ההולך ונבנה. מנהל העבודה התרוצץ מלא
חשיבות, הסביר לכולם שהוא האחראי הראשי כאן, ויהיה כאן בנין רגיל. אולי קצת יותר
יפה ותרבותי, אבל בעיקרון אותו הדבר. הוא לא שיקר, שכן זה כל מה שהוא הצליח להבין
מדברי האדריכל הגדול. אילו היו הוריו שולחים אותו ללמוד, ודאי היה יכול לספר הרבה
יותר.
הרבה מהפרופסורים הקשיבו בזלזול, והסתלקו במהירות. לא בשביל בנין
כזה הם יצאו מחדרי המחקר וההרצאות, ויבטלו את זמנם. הם הירבו לגנות את מנהל העבודה,
על בורותו הרבה בבנין ובארכיטקטורה אומנותית. גם אורח חייו הכללי והאישי היה רחוק
מהדרך שהיו רגילים בה. הם טענו שאין ראוי להם להצטרף לפועלים פשוטים שכאלו.
אבל
היו עוד פרופסורים שהתבוננו היטב, והבינו שתכנון כזה לא יתכן שיגיע מפועלים פשוטים.
כבר נודע לכולם שיש חוק, ששום בנין אינו יכול להבנות בלי האישור של האדריכל
הגדול.הם תפסו מיד שמנהל העבודה הפשוט אינו מבין כראוי מה הוא בונה. היה ברור שלא
התכנון ולא הביצוע יוכלו להתבצע לבד על ידו. הצהרותיהם ואורח חייהם של הפועלים
הפשוטים אינם חשובים כלל, שכן לא הם היוזמים והמחליטים האמיתיים. הם רק אלו שמבצעים
את מה שיוזם ומתכנן האדריכל הגדול. ככל שיותר פרופסורים מומחים ימהרו ויצטרפו
לעזור, הארמון יתקדם מהר יותר וטוב יותר.למרות שהאדריכל הגדול הסתיר את עצמו כדרכו
תמיד, חותמו וסגנונו המיוחד ניכרו למי שהעמיק להתבונן. הם באו והצטרפו לעבודה.
לא עבר זמן רב, ומלחמה גדולה התקרבה לעיר. הארמון שכבר התחיל להבנות היה מוגן
במיוחד, כיון שהתכנון וההנדסה היו של האדריכל הגדול. הבנאים הציעו לתושבים לעבור
ולהתגורר בארמון. אולם הפרופסורים שהתנגדו לבנין סירבו, ושיכנעו גם את תלמידיהם.הם
לא האמינו שזה הבנין של האדריכל הגדול, ולכן לא סמכו על הקירות והחוזק שלו.
כשהחלה המלחמה, מתו רבים מהפרופסורים והסטודנטים שנשארו בחוץ. אלו שהספיקו,
נמלטו לבנין בו זלזלו קודם לכן.
***
אלו שנמלטו החלו להקים בארמון ההולך
ונבנה את האוניברסיטה החדשה. למרבה ההפתעה, עכשיו הם הצליחו הרבה יותר מאשר בעבר.
הסטודנטים התרבו מאד, והידע הארכיטקטוני הלך וגבר. הם עדיין לא הבינו שהכל נובע מן
החדרים המיוחדים, אותם תכנן האדריכל הגדול בחכמתו העצומה בדיוק למטרה זו. הם הסתגרו
בעיקר בחדרים שלהם, ונמנעו מלהיות שותפים מלאים בבנין. הם לא הבינו שככל שיקדימו
להצטרף ולהיות שותפים פעילים, התכלית האמיתית של הבנין תתגלה מהר יותר ועם פחות
אסונות וטעויות.
תושבים חדשים הצטרפו למתגוררים בארמון, אבל ההשפעה עליהם היתה
בידי הפועלים הפשוטים, שכבר היו הבונים הראשונים והדומיננטיים.
כיון שלפועלים
הפשוטים היה קשה להבין את ההוראות של האדריכל הגדול, נעשו הרבה טעויות במשך הבניה.
בחדרים שהיו מיועדים לאוניברסיטה השתמשו לפעמים כחדרי בילוי ומסעדות. אחד מקירות
ההגנה נבנה בצורה גרועה, וביום כיפור אחד בשעת מלחמה התמוטט וקבר אנשים רבים. טעות
נוראה קרתה כשהבונים פירקו בטעות את האגף הדרומי שלהבנין, בחושבם שכך הארמון יהיה
יציב יותר. לקח להם שנים רבות להבין שפינוי השטח לא היה כלול בתכניות, ורק הזיק
ליציבות. במקרה אחר נתנו במתנה אגף שלם לשליטת אנשים זרים, בחושבם שאינו חלק
מהארמון. אולם תמיד האדריכל הגדול השגיח על הנעשה, ודאג שילמדו לבסוף, גם אם לאחר
זמן מרובה, את הטעויות.
גם בתוך קבוצת הפרופסורים שהצטרפו לבניה היו כאלו
שהתחילו לפקפק, האם באמת זהו הארמון המיועד. חלק מהם התחיל להתייאש ולהתאכזב, והיו
אף שהפסיקו להתפלל להצלחת והשלמת הארמון. הם שכחו שהטעויות היו תוצאה הכרחית
מהעובדה שרק הפועלים הפשוטים הסכימו והיו נכונים בזמנם להתחיל במסירות את הבנין.
שוב חזרה על עצמה אותה הטעות הטרגית: ככל שפחות פרופסורים מומחים,המבינים את התכנית
והמטרה האמיתית של הבנין,היו שותפים מלאים ושמחים וחדורי אמונה, הבנין התעכב יותר
והסתכן ביותר טעויות.
***
עברו שנים רבות מאד, ויום אחד הארמון עמד בפאר
וכליל הדרו. עכשיו הכל כבר היה ברור, והופעתו של האדריכל הגדול כמתכנן הארמון היתה
מובנת מאליה לכולם. הפועלים הפשוטים עמדו נדהמים מול ארמון הפאר, משפשפים את עיניהם
בפליאה. מעולם לא הבינו ותיארו לעצמם שזהו הבנין שיבנו. רק כעתעמדו על חכמתו של
האדריכל הגדול, והבינו שטעו (אם כי בשוגג) לכל אורך הדרך בדרך הבנין, ובהצהרותיהם
על תכלית הבנין. אולם הם הביטו ללא רגשי נחיתות על כל הפרופסורים הגדולים, שכן
בסופו של דבר הם אלו שבנו את הבנין. בזכות העבודה הם למדו עכשיו איך ליצור יצירת
פאר שכזו, גם בלי שלמדו באוניברסיטה. כעת היו דברים שאפילו הפרופסורים צריכים ללמוד
מהם. העבודה שמרה על מקצועם כבנאים, וכך יכלו גם הם להנות עכשיו מהיתרונות שהארמון
הציע. אמנם הלימוד היה עם הרבה טעויות לאורך הדרך, אך דוקא כך מחכימים יותר. הם
הביטו בעצמם וחשבו שבעצם הם כבר לא סתם פועלים פשוטים.
אחר כך כולם
הבינו, שבעצם כבר מההתחלה הם לא היו פועלים פשוטים.
מתוך המהדורה השניה של הספר המדינה היהודית – האם מדינת ישראל של
היום יכולה להיות תחילת הגאולה? ניתן לרכוש את הספר בטלפון 056-732996
clear=all section-break? mso-break-type: always; PAGE-BREAK-BEFORE:>