יוסף ראקובר בשיח עם קונו

באחת החורבות של גיטו וראשה, בין ערמות אבנים ועצמות אדם, נמצאה, חבויה בתוך בקבוק קטן של בנזין, הצואה דלהלן, כתובה בידי יהודי בשם יוסל ראקובר בשעות האחרונות לחייו בגיטו וארשה העולה בלהבות.

וארשה 28 באפריל 1943.
אני, יוסל בן יוסל ראקובר מטארנופול, מחסידיו של הרבי מגור, חוטר מגזע קדושים וצדיקים גדולים ממשפחות ראקובר ומייזלס, כותב את השורות הלו שעה שגיטו וארשה עומד בלהבות והבית, שבו אני נמצא עכשיו, הוא אחד האחרונים שהאש עדין לא אחזה בהם. זה מספר שעות שאש התותחים מופנית נגדנו, והקירות סביבי נאכלים ומתפוררים על ידי האש המאיימת. לא יארך הרבה זמן וגם הבית הזה, בו אני נמצא ייהפך, כמו כל הבתים שלנו בגיטו, לקבר עבור מגיניו ודריו. על פי קרני השמש האדומות במיוחד, חדות השיפודים, החודרות בעד האשנב הקטן והסתום למחצה של חדרי, בעדו ירינו במשך ימים ולילות אל השונא, מבחין אני כי ערב עתה, דמדומי שקיעה. השמש ודאי אינה יודעת ולא כלום. עד כמה לא אצטער ששוב לא אראנה...

הרבי שלי היה חוזר ומספר לי תמיד על יהודי שנמצא עם אשתו וילדו מן האינקויזיציה הספרדית, ובספינה קטנה על פני ים גועש הגיע לאי סלעים אחד. בא הברק והרג את אשתו. באה סערה והטילה את ידלו לים. לבדו וערירי כאבן, עירום ויחף ונפחד מהרעמים והברקים, בשיער מופרע וידיו לאלוקים שלוחות, המשיך היהודי לילך בדרכו על אי הסלעים השומם ופנה לאלוקים כה לאמור:
"רבון העולמים, נמלטתי לכאן כדי שאוכל לעובדך באין מפריע, לקיים את מצוותיך ולקדש את שמך; אך הרבה אתה עושה שאעזוב גם את דתי. ברם, אם עולה על ליבך כי יעלה בידך, בניסיונותיך אלה, להוגותני מן הדרך הישר, מודיע אני לך, אלוקי ואלוקי אבותי, כי לא יעלה בידך כלל וכלל. יכול אתה לדכאני, יכול אתה לקחת מעמי את היקר לי והטוב ביותר בעולם, יכול אתה לייסרני עד מוות - אני תמיד אאמין בך. תדע נאמנה שעל כורחם של יושבי שמים יהודי אני ויהודי אהיה. ולא יועיל כל מה שהבאת ותביא עלי!"

ואלה הם גם דברי האחרונים אליך, אלוקי החרון שלי; לא יעזור לך מאומה! הכל עשית כדי שאתבדה בך, כדי שלא אאמין בך, אולם מת אני כפי שחייתי, תוך אמונה סלעית בך.


שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד!