איך ללמד שואה?

אין אנו יודעים

לימוד זה אינו ייחודי לשואה, ויש להכניס אותו כיסוד גדול בכל תחומי האמונה, ובכל תחומי השאלות על הקב"ה. זו התשובה הראשונה לשאלות נוספות באמונה, ויש להפוך אותה לשגרת הלשון שלנו. הפער בין אלוקים לאדם הוא בלתי ניתן לגישור, וכל אימת שאנו עוסקים בשאלות יסוד אנו צריכים להקדים הקדמה זו. דוגמה לדבר: טעמי מצוות. בכל עת בה אנו נשאלים בדבר טעמה של מצווה מסוימת, מילותינו הראשונות חייבות להיות "אין אנו יודעים". אין אנו מעמידים עצמנו במקומו של ריבונו של עולם, ואין אנו פולשים לרשות גבוה. הדבר נכון גם ביחס לשאלות נוספות על הנהגת ד - מדוע הביא את הגאולה וישועה דווקא במהלכי כפירה בו או מדוע גלגל את גלות מצרים או כל עניין אחר. רק במקומות בהם פתח ריבונו של עולם בפנינו שערי שמיים, ושלח לנו בידי נביאיו הסברים וביאורים למעשיו אנו יודעים להצביע על הסיבות. כל אימת שמאן דהו מציע הסבר לתקופה נוראה זו, אנו אוטמים את אוזננו מלשמוע, בשל העובדה כי לא ייתכן שהוא יודע את המקורות לשואה ואת הנהגת ריבונו של עולם. זוהי תפישה קטגורית שיש להטמיעה בתלמידים, כי היא מהות עבודת ד. יראת שמיים ואהבתם היא קבלה מראש של כל מה שריבונו של עולם עושה, ללא סייג וללא שיור. העמידה הענוותנית מול ד, וההכרה העמוקה המחלחלת לעומקי הנשמה היא שאף שנשמה אלוקית בנו, אנו יודעים היטב את הגבולות שבין אלוקים ואדם.

יכולת העמידה לפני ה

על אף הדברים החד-משמעיים דלעיל, אנו יודעים כי גדולי האומה ומורי דרכנו שאלו שאלות. אבותינו הקדושים, הנביאים, המלכים, התייצבו ושאלו שאלות בתפילותיהם ובדבריהם. לאורך התורה כולה אנו למדים דרך זו. אברהם אבינו עמד והתווכח, משה רבינו טען "האיש אחד יחטא ועל על העדה תקצוף", יהושע ודוד, חבקוק ויונה, ועוד נביאי ישראל ומנהיגיהם לאורך הדורות. לאחר דברי ההצנעה והענווה, אין אנו מנועים מלחוש כאב עצום ולבקש מריבונו של עולם כי ישלח ויאיר את עינינו בסוגיה שאינה נותנת לנו מנוח. שאלות אלו אינן מתירות לנו ח"ו שלא לציית לדבר ד או לכפור בו. קו זה נלמד מנבואת יונה. רק לאחר ששמע את דבר ד במלואו וציית לו, יכול היה לשאול ואף להטיח דברים כלפי מעלה "היטב חרה לי עד מוות", ולזכות לקבל את תשובת ד. ניסיונו להימלט משליחתו ברדתו להירדם בירכתי הספיה לא צלח, שהרי אין אדם יכול להתכחש לשליחותו האלוקית. ברם, לאחר שמילא את דבר ד במלואו והכריז כי עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת, נענה הקב"ה לשאלותיו, ואף ענה לו עליהן בדברים ובסיפור הקיקיון. אלו קווי הגבול שאנו למדים - מתוך קבלה מוחלטת של דבר ד אנו שואלים שאלות קשות.

השילוב של אמונה וחיפוש אמת, של דביקות בריבונו של עולם יחד עם תוכחה, הוא דרך האמונה שכל גדולי ישראל ואנשי התנ"ך והנבואה חיו בדרכם, ואנו הולכים בעקבותם, כי הם חיינו וארך ימינו.

דביקות בריבונו של עולם יחד עם תוכחה

מבנים תורתיים להתמודדות עם הרע

רק לאחר שתי הקדמות אלה אפשר ללמוד מהתקדימים. תקדימים משמעם מקומות בהם היה רע לבני אדם, והם לא הבינו את דבר ד, וקיבלו על כך הסברים שונים מפי נביאים וחכמים. מטרת הלימוד אינה ח"ו לקבוע בשל מה הייתה השואה, שהרי לא זו בלבד שאין בלימוד זה כדי לקבוע זאת, עוד השואה הייתה משהו כה מחוץ לסדר הרגיל עד שאין אנו יכולים כלל להכניס אותו במסגרות קדומות.המקור היחיד המתאים ללימוד ממנו, בו ניתן להתחיל, ולאחר מכן לעסוק ברוב הופעותיו בתנ"ך הוא הביאור לגלות מצרים. שכן, גלות מצרים היא אם כל השואות, והיא מזכירה מאוד במטרותיו של פרעה את השואה. המיוחד בגלות זו, שלמרות היותה ראש לכל דיון בענייני גלות וגאולה, אין אנו יודעים כלל משפוטו של מקרא מפני מה הייתה גלות זו. זו שאלה גדולה עד מאוד, הדומה מבחינה מסוימת לאחותה המצויה בכיוון ההפוך, והיא גזירת אחשורוש להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים ביים אחד ושללם לבוז. הקושיה על אי-הופעת גלות מצרים היא קושיה גדולה עד מאוד, ומהווה יסוד גדול בלימוד דרכי השגחתו של הקב"ה.

דיון מקיף זה בגלות מצריים יוצר כאמור בסיס לדיון ולניסיון להבין את השואה. לאחר כל ההסתייגויות שנכתבו לעיל, יש בידינו אפשרות לבנות ניסיונות צנועים וענוותנים להבין את השואה. אנו מנסים להבין אותה כתוצאה של חטא עם ישראל, אם כי אין אנו יודעים מהו אותו חטא נורא, ואף אנו מתקשים להבין כי קימת מציאות תיאורטית של חטא המצדיקה מהלך כה איום מצידו של הקב"ה. אנו מנסים להבין את השואה כמהלך הבא לשרת את העתיד -אין בו תוצאה של חטא ועוון אלא שורש של גאולה ותחייה, אף שאין קושיותינו ושאלותינו כולן מתורצות. אנו מנסים להבין את השואה כמגמות אלוקיות שאין יד אדם ושכלו יכולים לרדת לשורשן, ואנו מנסים להבין את השואה כתוצאה מהנהגת ד בעולם, המותיר את העולם לבני אדם, והם יכולים לעשות בו כרצונם - ברצונם יבנו אותו וברצונם יפרצו את שערי ליבותיהם וכל יצר הרע והרשע שבעולם יתפרץ החוצה.

על ידי כך הולכת ונוצרת תפישת עולם מגובשת, שאינה מניחה לרגע לאדם לסבור כי הוא מבין את מעשה ד ויודע מפני מה עשה ריבונו של עולם את התקופה הנוראה הזו, אך יש לו נקודות אחיזה ואפשרויות לפלס דרך בעולם נבוך.

מה אפוא עושים

משנתו של הרב סולובייציק בהתמודדות עם הרע בעולם, מלמדת אותנו כיסוד גדול במהלך הכללי כולו. מטרת הדיון אינה לעמוד על דרך הנהגת ד, שכן אין אנו יכולים אלא להצדיק עלינו את הדין. השאלה העיקרית והיסודית לאור קיומו של העולם הרע והנורא שלנו היא מהן המסקנות שאנו עצמנו מסיקים כתוצאה ממאורע זה. אין אנו יכולים לקבוע לריבונו של עולם דבר, אולם אנו יכולים בבחירתנו החופשית להגיב למציאות, ולהוביל את כל תחושותינו לעולם של בנייה ותיקון.

בעקבות השואה צריך אדם לשאול את עצמו מה הוא עשוה. עשייתו של האדם בעולם יכולה להיות מושפעת מהשואה בדרכים רבות. הוא צריך לשאול את עצמו כיצד יעצור את הרע המאיים להתפרץ גם מתוכו; הוא צריך לשאול את עצמו מהן הדרכים בהן הוא יכול לגלות סולידריות עמוקה עם כל נכשל ונופל; הוא יכול להוביל את מסקנותיו להתמודדות עם הרע בעולם, ולניסיון מתמיד ללחום למען זכויות האדם, צלם אלוקים שבו ואי ניצולו ודיכויו; הוא חייב לברר עד כמה הוא יכול ללטף את אלה שנפגעו מן השואה - בדור הראשון והשני לה - ולהביא מזור לפצעיהם.

את התלמידים יש לכוון אפוא כי בערבו של יום, בעת שתתברר להם נוראות השחתת צלם האנוש שבאדם על ידי הגרמנים ימ"ש, יפנו את הכוחות והתמיהות אל ליבם פנימה, וישקיעו את עיקר מאמציהם מכאן ולהבא להפוך את העולם לטוב יותר. לא רק במישורים האישיים שפורטו לעיל, כי אם גם במישורים לאומיים - הזיקה למדינת ישראל ולחוסנה הצבאי, החשיבות המרובה של אחדות האומה, המשקל הגדול שהיה לחיי האמונה ושמירת התורה והמצוות שחזקו את הדבקים בד אלוקיהם, ואפשר ולהם לעבור את תקופת השואה ולשקם את עצמם מחדש מכוחה של אמונה ועוד ועוד. מהלכים פנימיים אלה הם הפירות האמיתיים של כל הדיון והעיסוק בתקופת השואה, והפיכת האדם מחי חיים של ברית גורל לחיים של ייעוד היא הכיוון הרוחני של דיון בשאלות אלו.

המאמר המלא מתפרסם באתר ישיבת פתח תקוה