בגמרא מובא: "תנו רבנן: כשחלה רבי יוסי בן קיסמא, הלך רבי חנינא בן תרדיון לבקרו. אמר לו: חנינא אחי, אי אתה יודע שאומה זו מן השמים המליכוה? שהחריבה את ביתו ושרפה את היכלו, והרגה את חסידיו ואבדה את טוביו, ועדיין היא קיימת, ואני שמעתי עליך שאתה יושב ועוסק בתורה ומקהיל קהלות ברבים וספר מונח לך בחיקך! אמר לו: מן השמים ירחמו. אמר לו: אני אומר לך דברים של טעם, ואתה אומר לי מן השמים ירחמו? תמה אני אם לא ישרפו אותך ואת ספר תורה באש! אמר לו: רבי, מה אני לחיי העולם הבא? אמר לו: כלום מעשה בא לידך? אמר לו: מעות של פורים נתחלפו לי במעות של צדקה וחלקתים לעניים, אמר לו: אם כן, מחלקך יהי חלקי ומגורלך יהי גורלי" (עבודה זרה יח.). והדברים תמוהים: הנה רבי חנינא בן תרדיון מוסר את נפשו על לימוד תורה, ולמרות היותו מודע היטב לסכנת החיים הצפויה לו, כפי שגם רבי יוסי בן קיסמא מבהיר לו, הוא ממשיך להקהיל קהלות ברבים ולקדש שם שמים. עם כל זאת, כאשר הוא שואל את רבו: "רבי, מה אני לחיי העולם הבא?" רבו תמה: "כלום מעשה בא לידך?" – וכי מדוע זה תחשוב שמגיע לך עולם הבא? ואנו משתאים – וכי אין די בקידוש שם שמים של רבי חנינא בן תרדיון? יתירה מזאת, כאשר רבי חנינא בן תרדיון מתאר לרבו מעשה פעוט שעשה בנתינת צדקה, מגיב רבי יוסי בן קיסמא במעין התרגשות: "אם כן, מחלקך יהי חלקי ומגורלך יהי גורלי". והרי בעיני רבי יוסי בן קיסמא ערכה של התורה אינו ניתן להשוואה לכל ממון שבעולם, שהנה כך ענה לאותו אדם שהציע לו לעקור את דירתו למקומו תמורת סכום עתק – "אם אתה נותן לי כל כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות שבעולם איני דר אלא במקום תורה" (אבות ו, ט). מדוע, אם כן, הוא התלהב כל כך ממעשהו הפעוט של רבי חנינא בן תרדיון?
מפתח להבנת הענין נמצא במאמר חז"ל: "אין הקב"ה נותן גדולה לאדם עד שבודקהו בדבר קטן" (שמות רבה פרשה ב ועוד). גדלותו של אדם אינה נמדדת במעשים הגדולים שהוא עושה אלא דוקא במעשים הקטנים. המעשים הגדולים, מטיבם, יוצרים רושם גדול המקנה לאדם כבוד והערכה, ולכן יתכן ובמניעים לעשותם מעורבים גם שיקולים אנוכיים. לעומת זאת, המעשים הקטנים, אשר אינם מזכים את עושיהם בכל הערכה, הם המבחן האמיתי לגדלותו של אדם. דברים אלה שופכים אור נוסף על דברי הגמרא "כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו" (סוכה נב.). ככל שאדם גדול יותר הוא נוטה לעסוק בדברים גדולים ולהזניח את הדברים הקטנים. דא עקא, דוקא בדברים הגדולים רב כחו של היצר, שכן, כאמור, הכבוד וההערכה המגיעים לאדם עלולים להיות מעורבים במערכת שיקוליו.
ענין זה, יתכן והיה בעוכריהם של המרגלים. "וישלח אתם משה ממדבר פארן על פי ה', כלם אנשים ראשי בני ישראל המה" (במדבר יג, ג), וברש"י: "כל אנשים שבמקרא לשון חשיבות, ואותה שעה כשרים היו". בעלי המוסר מסבירים כי בעוד שבמדבר בני ישראל חיו בחממה של תורה, ללא הצורך לדאוג לצרכיהם היום-יומיים שסופקו להם בדרך ניסית, הנה עם כניסתם לארץ פסקה כל ההנהגה הניסית, והם היו צריכים לעסוק בכיבוש הארץ, בנטיעת עצי מאכל, ובשאר הפעילויות של חיי היום-יום. המרגלים, שהיו כולם גדולי תורה, העדיפו את המציאות בה יוכלו להגיע לגבהים בעסק התורה על המציאות בה יצטרכו לעסוק בזוטות של יום-יום.
גם קרח, אף הוא מגדולי ישראל, נכשל בזאת – "וקרח, שפקח היה, מה ראה לשטות הזה? אלא - עינו הטעתו, ראה שלשלת גדולה עומדת הימנו - שמואל ששקול כמשה ואהרן שנאמר: "משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו", עשרים וארבעה משמרות עומדות מבני בניו שכולם מתנבאים ברוח הקודש … אמר: אפשר הגדולה הזו עתידה לעמוד ממני ואני אדום?" (במדבר רבה פרשה יח ועוד). קרח חשב, איפוא, שהביטוי לגדולתו יכול לבוא רק בעיסוק במשימות לאומיות גדולות, והוא לא החשיב את המעשים הקטנים, בהם נבחנת הגדלות האמיתית.
זאת היא הנפילה מאיגרא רם לבירא עמיקתא, וזאת עלינו ללמוד מחורבן הבית. דוקא אותם שהם מצויינים בתורה ובמצות וגמילות חסדים צריכים להיזהר כפל כפליים שלא להתמקד רק בענינים הגדולים ולהזניח את הענינים הקטנים. שכן הכשל בפכים הקטנים, ביחסי היום-יום בין אדם לחברו, קבע לנו בכיה לדורות.
יהי רצון שנזכה כולנו, באיחוד שורותינו, לעסוק בקטנות שהן גדולות, וכאיש אחד בלב אחד נזכה להתגשמות הנבואה "כה אמר ה' צבאו-ת: צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים, והאמת והשלום אהבו" (זכריה ח, יט).
* דיקן הפקולטה למתמטיקה בטכניון ורב בשכונת אחוזה בחיפה