מערבין אבלות באבלות

בשנת תשי"א, לאחר התייעצויות ודיונים רבים קבעה הרבנות הראשית לישראל את יום עשרה בטבת כ'יום הקדיש הכללי'. קביעה זו הייתה מעין פשרה עם הרבנים החרדים שלא רצו לקבוע יום צום מיוחד לזכר נספי השואה, ומצד שני יום זה לא התקבל כיום הזיכרון לשואה הרשמי של מדינת ישראל, שהעדיפה את כ"ז בניסן, בתאריך קרוב לפריצת מרד גטו ורשה.¹

מדוע הרבנות הראשית ראתה לנכון לשלב בין שני ימי הזכרון, ולא התעקשה על ימים נפרדים?

כלל ידוע הוא ש'אין מערבין שמחה בשמחה', ולכן אין עורכים חתונות בחול המועד, למשל.²

התלמוד הבבלי³ מסביר שמקורו של הכלל הוא בכך ששלמה המלך הפריד בין חג הסוכות לבין חנוכת המקדש- ועשה חגיגה בת ארבעה עשר ימים. הירושלמי מוסיף מקור אחר, והוא דברי לבן ליעקב אבינו 'מלא שבע זאת ונתנה לך גם את זאת', כלומר שיעקב היה צריך לחכות שבעה ימים (שבעת ימי המשתה) על מנת להתחתן גם עם רחל, לאחר שלבן רמה אותו, ונתן לו את לאה (ולאחר שנשא את רחל השלים את עבודת שבע השנים הנוספות). בכל מדרשי האגדה העוסקים בכך מביאים רק את המקור השני.

הרמב"ן בפרשת 'ויצא' כותב:' ומה שלמדו כאן בירושלמי ובבראשית רבה שאין מערבין שמחה בשמחה, סמך בעלמא ממנהגי הקדמונים קודם התורה. אבל בגמרא שלנו לא למדוה מכאן, ודרשוה מ'ויעש שלמה את החג'. כלומר, מנהג ימי המשתה של הנישואים, וכן הנוהג של 'אין מערבין שמחה בשמחה'- היו מנהגים קדומים של אומות העולם עוד לפני מתן תורה, ויש דעה בירושלמי שהבינה שמנהגי האומות הם מקור להלכה שלנו!⁴

הסיבה שאין מערבין שמחה בשמחה היא 'בשביל שיהא לבו פנוי לשמחה שהוא חייב בה, ולא יערב בה שמחה אחרת', 'שאז אינו שמח כראוי בכל אחת מהן'.⁵

לעומת זאת, הקב"ה ועם ישראל מערבים אבלות באבלות. על פי הגמרא במסכת תענית גם בי"ז בתמוז וגם בתשעה באב אירעו חמישה דברים הראויים להתאבל עליהם. המדרש מביא שיום תשעה באב הוא יום שמזומן לפורענות.

לפי הטעם שכתבנו לעיל מדוע אנו מערבים אבל באבל? הרי לבנו אינו פנוי לאבל, ואיננו אבלים 'כראוי'. האם נכון לעשות כן ולחבר את עשרה בטבת עם יום הקדיש הכללי?

ניתן להעלות מספר תשובות אפשריות:

1. באבלות, לא עלינו, מנסים לא להרבות באבל, כי האבל לא נשכח. אבלות לא משתכחת

אפילו אם מוסיפים אבלות נוספת עליה.

2. בימינו לא מוסיפים צומות, היות ויש כל כך הרבה, אין צורך להוסיף צומות וימי אבל, כי תמיד אפשר למצוא יום אבל קרוב ודומה שכבר תוקן.

3. אחת הסיבות שהרבנות הראשית קבעה את עשרה בטבת כיום הקדיש הכללי היא שיום זה מציין את תחילתה של שרשרת הפורענויות שעברו על עם ישראל, והאסון האחרון (השואה) נעוץ באסון הראשון (תחילת המצור על ירושלים בימי בית המקדש הראשון).אם כן, הכל הוא עניין אחד ויש מקום לחבר בין ציון שני האירועים.⁶

מבחינה אידיאלית, אפשר לומר רעיון אחר: השמחה היא אידיאלית, האבל הוא בדיעבד. בשמחה- אנחנו רוצים להפנות את כל תשומת הלב לשמחה. שכל שמחה תהיה בשלמות. באבל-בדיוק הפוך. איננו רוצים שכל אבל יהיה בשלמות. זו לא צורת חיים נכונה. יש להתאבל, אך לא 'עד הסוף', ולכן ניתן לצרף את ימי האבל זה לזה בעיקר משום שברמה העקרונית, אנחנו רוצים לתת לשמחה את כל תשומת הלב, ולא לאבלות. ולכך גם אנו שואפים, שיגיעו הימים עליהם מדבר הנביא זכריה: "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ".

הכותב הוא רב מכללת אפרתה