לפני זמן קצר הוזמנתי בתור סבתא להשתתף במסיבת הסידור של נכדתי הלומדת בכתה א, תושבת הישוב אמציה, ישוב של עקורי המושב קטיף שהתמקמו בחבל לכיש. המורות לקחו את הילדות החמודות למכון המקדש ושם הסבירו להן על הכהן הגדול, על בגדי הכהונה ואף היתה להן יצירה בנושא הקטורת. תוך כדי ההסבר על בגדי הכהונה, נערה צעירה במכון המקדש המתפקדת כבת שרות לאומי התחילה להשמיע באזני האמהות והילדות קטע מוסיקלי מתאים. עורי נעשה חידודין, חידודין כשאני קולטת שהיא מתחילה להשמיע להן את תפילה לעני כי יעטוף. כמה מן הנשים זעו בחוסר נוחות ואני מיהרתי לעברה ולחשתי לה "שמעי נא, אלה הן נשים עקורות מגוש קטיף- לא נראה לי מתאים להשמיע להן את הקטע המוסיקלי הטעון הזה..."
ואולי כן? ואולי חווית חורבן קטיף עשויה לעורר כמיהה לבנין השלם? לבית המקדש?
ברור שקשה בדורנו להזדהות עם צומות החורבן, וכל זה, בגלל הכותל המערבי. שימו לב כמה אנרגיות, משאבים כספיים, ספרים ורבנים, מדינת ישראל משקיעה בקיר תמך שבנה הורדוס כדי להרחיב את רחבת בית המקדש.
טיולים לכותל, מנהרות הכותל, סיורים לכותל, השבעה בכותל, טקסים בכותל... נהדר! יש לנו כותל, מה רע? מה מבלבלים לילדים את המוח על צומות? מה חסר להם, אם יש להם את הכותל המערבי?
אנו מטפחים לעצמו גם עלילות גבורה, של גאולת הכותל במלחמת ששת הימים. איזה אבסורד! גואלים במלחמה את הר הבית, מוסרים מפתחות לאויב הערבי ותוקעים בשופר בכותל.
נוח לממשלת ישראל, נוח לחרדים, נוח לדתיים, לכל מיני ארגונים להעצים את הכותל, כי כך זה פוטר אותם ממאמץ, ממתחים, ממאבקים. יש כותל ושלום עליך נפשי
רבנים יקרים מאד! אנשי חינוך, מדריכים ומורים. אם אתם רוצים לתת משמעות לצומות הקטנים ולחנך את הנוער והציבור והילדים לאבלות על החורבן, אז טבלו ועלו להר הבית.
אחר כך תבואו ותדברו על ערכי צדק שעליהם נצום. לא שאני פוסלת חינוך לערכי מוסר ואהבה, הם נושאים חשובים מאוד. אבל מה אומרים לילד קטן, שבא לרחבת הכותל, ומספרים לו שפעם היה פה בית מקדש, ועכשיו נצום כדי להיות טובים יותר.
די כבר.
צריך פה כמה ילדים קטנים שיקומו ויזעקו- רגע, המלך הוא עירום! למה אתם מתחמקים מן האמת? כמו שפעם בתי הקטנה שאלה בתימהון: אז אמא, למה אנחנו לא בונים אותו כבר?
אחרי שתעלו פעם אחת להר הבית, ותהיו על הגובה, ותבינו מה זה בית המקדש- תדעו למה לחנך.