סוכות מאחורינו וחורף ארוך ואפרורי לפנינו. אצל רבים מקננת בלב תחושה של נפילת מתח גדולה. אחרי החוויה הרוחנית הגדולה של ימים נוראים, לאחר ההלל והשמחה של ימי חול המועד, אנו צונחים לימים של שיגרה אפורה, יבישה, משעממת. איזו נחיתה!
איך מתמודדים עם הירידה הזו במתח הרוחני? איך אפשר לעמוד בהבדל החריף הזה בין הפסגות הרוחניות של החגים לבין הימים שאחרי? האם אפשר גם בימי השיגרה לשמר את העוצמה והגדולה של ימי החג?
האמת היא שאנו פוגשים את הבעיה הזו לא רק בתחום החגים אלא אף במחוזות אחרים לגמרי. למשל, בתחום הזוגיות. בחור פוגש בחורה. נוצר קליק. הקשר מתחמם. מתקדמים. האהבה מתחילה ללבלב ובסופו של דבר מחליטים להתארס ולהקים בית בישראל. מאותו רגע עוברים למצב שונה לגמרי. ברגע אחד עוברים למחוזות אחרים. נופלים אל כל הסידורים הטכניים של לקראת החתונה, המריבות בין ההורים על איך תיראה החתונה וכמה נותן כל צד, איזו תזמורת, איזה אולם, איפה לעשות את השבת חתן וכו' וכו'. אחרי שצולחים את כל זה מגיעים לחתונה! שוב פיסגה מרוממת, אלא שלאחריה שוב מגיעה הירידה אל החיים: שכר דירה, ארנונה, חשבון גז, מי מוריד את הזבל, שוטף כלים, ספונג'ה, וכו'.
איך עומדים במעברים החדים הללו? האם יש דרך להתמודד עם השינויים הקיצוניים? האם אפשר לשמור על השלווה, השמחה, האהבה הבוערת והרומנטיקה גם בימי החול האפורים?
בספרי המוסר יש אזהרה מיוחדת לרגע שאחרי יום כיפור. "שלא יהיה כגונב דעת המקום". תיזהר, בן אדם, מהרגע בו אתה מוריד מעליך את החלוק הלבן, שובר את הצום, ולפעמים יחד איתו את כל מה שהבטחת לעצמך ביום (או אולי בארבעים יום) האחרונים. כמה פעמים קרה שרצינו, התפללנו, התלהבנו, וזמן קצר, מידי קצר, אחרי יום כיפור גילינו את עצמנו שוב שקועים בתוך השגרה האפורה כשבעצם לא השתנה דבר?...
למה זה קורה? בדיוק בגלל מה שתיארנו עד עכשיו. הצניחה מהרוממות של הימים הקדושים לתוך האפרוריות והשיגרה השוחקת של ימי החול.
להתמודדות עם העניין נוכל להציע שלושה כיוונים לחשיבה:
א. לפני הכול צריך לדעת שכך בנויה המציאות ולהיות מוכנים לזה מראש. כך ברא ה' את העולם - יש בו זמנים של גודל ותפארת, של עוצמה והתלהבות בוערת, ויש ימים רגילים של חול. וצריך לזכור ולהפנים תמיד שכמו שאנו עובדים את ה' בהתלהבות ובהתרוממות בימי החגים, בדיוק כך יש עבודת ה' של רגעי השיגרה האפורים. אולי הם פחות נוצצים ומלהיבים אבל התפקוד שלנו בימים האלו, אם רק נמשיך ונתאמץ לעשות כרצון ה' יש לו ערך עצום וגדול בעבודת ה'. נכון, ברקים וניצוצות אין שם. אבל מי אמר שזה המדד למה חשוב בעיני ה' ומה בעל ערך?
מספרים שהנשיא האמריקני, אברהם לינוקלן, שלמרות המעמד הרם אליו הגיע נשאר מאוד צנוע, אמר פעם:
"ללא ספק אלוקים הכי אוהב את האנשים הפשוטים. מאיפה אני יודע זאת? עובדה שהוא ברא כה רבים מהם!"
ואולי אנו נאמר את אותו הדבר על ימי החול השגרתיים. ריבונו של עולם בחר שהם יהיו עיקר מה שימלא את חיינו. כנראה חשוב לו שנמצא את הדרך להתחבר אליו דווקא בהם.
ב. יש לדעת שגם אם נדמה לנו שבחלוף החג לא נותר לנו דבר מכל ההשגות הרוחניות הגדולות שהגענו אליהן, ואנו צונחים בדיוק למקום בו היינו לפני החג, אין זה נכון. לא ההרגשה קובעת בדברים הללו, אלא יש לדעת שזו מציאות וודאית שכל המטען הרוחני שספגנו בימי החגים הפך להיות חלק מאיתנו והוא מלווה אותנו גם בימים שלאחר מכן, בין אם אנחנו מרגישים בכך ובין אם לא. צריך להילחם בתחושה שיוצר אצלינו היצר כאילו הכול יורד לטימיון ונעלם מיד אחרי החג. האמת היא שהכול מצטבר ונשאר. גם אם לא גלוי על פני השטח, ספון בנשמה. ומשם מקרין את אורו על חיינו.
ג. ולסיום עוד עצה קטנה. בראש השנה אנו קוראים בתורה את פרשת עקידת יצחק. אחת השאלות המרתקות היא כיצד היה מסוגל אברהם אבינו לחזור לחיים אחרי דבר כזה? איך היה יכול לשוב אל הנערים שלא יודעים בכלל מה הלך שם, ולהמשיך את החיים כרגיל, כאילו לא קרה כלום?
אלא שלשון התורה היא שאברהם "שב מן ההר" ולא "יורד" מן ההר. כלומר, אומנם טכנית הוא חזר אליהם, אך לא הייתה זו ירידה למקום הנמוך של לפני. בעצם הוא 'נשאר' על ההר. איך הוא עשה את זה? לרב קוק זצ"ל יש הארה בפירושו של העקידה שאולי שופכת לנו אור על הדרך להשיג את זה. "וישא עיניו וירא והנה איל אחר נאחז בסבך" - מיד לאחר הרגע הנשגב של העקידה, כאשר נאמר לאברהם שהוא עמד בניסיון בהצלחה ואין צורך להקריב בפועל את בנו, מיד הוא נשא את עיניו וחיפש משהו. מה הוא חיפש? מסביר הרב קוק - אברהם חיפש משהו מוחשי, אקט פיזי שאפשר לתרגם אליו את כל האנרגיה הרוחנית שבערה בתוכו. משהו שיוכל להמשיך את הרגע המרומם שהוא חווה לתוך החיים ולתת לו קיום ממשי.
אולי זה מזכיר לנו את ההמלצה לבנות סוכה מייד במוצאי יום כיפור - לתרגם את השגב של היום הגדול בשנה מייד למשהו ממשי בחיים שממשיכים.
לכן עצה טובה עבורינו תהיה מיד אחרי החגים למצוא דרכים מעשיות לתת ביטוי לכל הרצונות הטובים שפיעמו בנו, ולכל ההתרוממות הרוחנית שהגענו אליה בזמנים הגדולים. לקבוע לימוד חדש, קבלה טובה או כל דבר שיוכל להוות כלי ליצוק לתוכו את כל השפע הרוחני שקלטנו בימי החג.
בהצלחה!