מאות בני נוער דתיים יארזו תיק בערב שמחת תורה ויצאו את ביתם לעשות את החג במקום אחר. גם אני, בנעוריי הלא רחוקים נטלתי חלק במבצעי שמחם אלו, המתקיימים מידי שנה בשמחת תורה, במחוזותיה הפריפריאליים של מדינת ישראל. המבצע פשוט. כל סניף או ישיבה תיכונית שמכבדים את עצמם מאמצים להם עיירת פיתוח, שכונת מצוקה, אתר קרוונים או מחלקה גריאטרית בבי"ח, ויוצאים למשימת שימוח. וכך, כשהתארחנו בטבריה, באור עקיבא או בדימונה היינו פורצים בהתלהבות נעורים לבתי הכנסת המקומיים בעיצומה של קריאת התורה או תפילת העמידה, מקיפים את הבמה בריקודים סוערים ובמחרוזת שירי ישיבות, ויוצאים בתחושת סיפוק עצומה, שכן הבאנו מעט שמחה לאנשים שכנראה לא יודעים שמחה מה היא. באטימותנו, לא רק שלא שמנו לב לשמחה המקומית והמקורית ששרתה בבית הכנסת בלעדינו, אלא גרוע מכך -הפרענו לאנשים להתפלל.
עם השנים גיליתי שברוב בתי הכנסת של עדות המזרח, ההקפות המשמעותיות מתקיימות אחר הצהרים, בין מנחה לערבית. הגילוי הזה הבהיר לי שכשהיינו תיכוניסטים -עם המון רצון טוב, אבל עם מעט מאוד הקשבה - פשוט נתקענו להם באמצע תפילת שחרית עם המחרוזות החסידיות שלנו. המתפללים היו סלחניים כלפינו רק משום שמטבעם הם מכניסי אורחים ידועים, לא רק בביתם אלא גם בבתי כנסיותיהם. סביר להניח שאם היה זה בית כנסת אשכנזי עם גבאי קפדן, כבר מזמן היו מעיפים אותנו לכל הרוחות.
חלילה לא באתי בדברים אלו לרפות את ידיהם של בני הנוער הנפלאים שמוותרים מידי שנה בשמחת תורה על מיטה חמה בבית, לטובת שק שינה על רצפה קרה באולם ספורט עירוני בדרום או בצפון. ברור לי שההתגייסות הזאת שלהם באה ממקום תמים וטהור. רציתי רק להאיר נקודה על הגישה הבסיסית שצריכה לעמוד בבסיס השליחות הזאת. מטרת ההתארחות בעיירות ובשכונות, צריכה להיות לשמוח בשמחת תורה עם אנשים שאנחנו לא נפגשים אתם במהלך השנה. המטרה היא לא לשמח אותם אלא לשמוח יחד אתם.
באופן פרקטי אני מציע לבני הנוער להתאים את תוכנית החג ללו"ז של בתי הכנסת המקומיים. לא להכתיב להם את הלו"ז המשמח שלכם אלא להצטרף אליהם, להקפות שלהם. גישת הלשמוח עם צריכה לבוא לידי ביטוי גם בסוג השירים, בקצב הריקודים, בדברי התורה, ובאווירה הכללית. אגב, כדאי לאמץ את הגישה המקשיבה הזאת, לא רק לשמחת תורה אלא לכל השנה.