ליהוידע לא היה נעים להיות עייף. אמנם הוא רגיל לזה, העייפות היא חלק בלתי נפרד מהעבודה שלו, ובכל זאת - לא נעים להיות באמצע רגע היסטורי, ולהרגיש שהדבר שהכי בא לך עכשיו הוא לישון.
הוא ישב באוהל המערכת, מול המחשב. רוח מדבר קלה התגנבה פנימה ונגעה במצחו המקומט, בראשו המתאמץ לחשוב. יכול להיות שזה יהיה האירוע הגדול והחשוב ביותר שדיווחתי עליו, הרהר בליבו, ומיד התחרט: רק לפני פחות מחודשיים הוא חשב אותו דבר, בקריעת ים סוף. אין לדעת אילו עוד אירועים דרמטיים יתרחשו במשמרת שלו.
איזה כותרת נותנים עכשיו? איך מקפלים רגע מכונן שכזה בכמה מילים? הוא החליט לדחות את הכותרת לסוף, וקודם כל לשמוע את ההקלטות. שלושה קבצים חיכו לו, משלושה כתבים שונים ששלח לסקר את האירוע. הוא כבר היה למוד מאורעות היסטוריים, וידע שאסור להסתפק בכתב אחד. אחרי הפאדיחה של הכתב שנרדם בליל ט"ו בניסן רגע לפני חצות, ושל הצלם שבדיוק צילם את הצבא המצרי כשים סוף נבקע, הוא לא לוקח יותר סיכון.
התרגשות אחזה בו. הוא האדם הראשון שהולך לשמוע קול אלוקים מוקלט. איש לא שמע עד עכשיו הקלטה של מעמד הר סיני, ואפילו במעמד עצמו לא באמת אפשר היה להבין מה שומעים. במובן מסוים, הוא הראשון לשמוע את קול ה', ואולי גם האחרון. לא כולל משה רבנו כמובן. הוא להשתדל לשמור על איפוק, ולחץ על הקובץ.
אנכי ה' אלוקיך. זו מצוות עשה. יש להסתפק אם יש לה תוקף של מצווה דאורייתא, ואם כן, מהם גדרי המצווה וכיצד יוצאים בה ידי חובה.
יהוידע הפסיק את ההקלטה. הוא לא ידע בדיוק למה, אבל הרגיש צורך לעצור, קשה לשמוע את הקול האלוקי במשך יותר מכמה שניות ברצף. כשנרגע מעט, החל לאמץ את זכרונו. הוא זכר בבירור את חוסר הבהירות המוחלט, כל הסיטואציה הייתה מעורפלת נורא, ובכל זאת היה נדמה לו שהדברים האלה פשוט לא נאמרו. אלה לא המילים שהוא שמע, ואפילו לא אותו קול.
יכול להיות שאני טועה, אמר לעצמו, אבל אם אני צודק, אז צדקתי יותר מאי פעם כשבחרתי לשלוח יותר מכתב אחד. מי יודע איזה עיוות היסטורי היה יכול לצאת מהקלטה שגויה של מעמד הר סיני. אבל מוקדם לפסוק שהבעיה בהקלטה ולא בזיכרון שלי. הוא לחץ על הקובץ השני.
אנכי האינסוף ברוך הוא, עילת כל העילות, עתיקא קדישא, דלית מחשבה תפיסה בי כלל. אני הוא שהאצלתי את רצוני מספירת הכתר עד לספירת המלכות, והוצאתי אותך ממ"ט שערי טומאה, בבחינת ז"א כנודע.
הוא הפסיק שוב את ההקלטה, ומזג לעצמו כוס מים. הוא היה מודע ליכולת שלו לוותר על כל זה, ולפברק ידיעה חסרת בסיס. הרי כולם היו בשוק במעמד הזה, אף אחד לא יוכל להגיד לו שהוא כותב דברים שלא קרו. וממילא יום אחר כך כבר יעטפו עם זה מן. אבל מצפונו ייסר אותו, ומשק כנפי ההיסטוריה זמזם לו באוזן ולא נתן לו מנוח. לא, הוא מוכרח להמשיך ולשמוע את ההקלטות. אבל האם זה מה שאלוקים אמר? נכון, הוא כבר השלים עם העובדה שהוא לא זוכר את המילים שנאמרו באמת, אבל לפחות היה לו ברור שהן נאמרו בשפה העברית.
שתי הקלטות בעייתיות זה כבר חשוד, אבל הוא חיכה עם החשדות ולחץ קודם על הקובץ השלישי.
תתעורר רוח האדם, תדע כי האידיאה האלוקית היא מקור נשמתה ושגב עיזוזה. ואחר שתבוא לידיעה זו, ממילא יוצאת היא מכל מצר, מכל סיג של כיעור. ואור טל חיים מקיף אותה, והיא מתמלאת ביפעת טהרתה ובאצילות היושר. וכן הוא באומה כולה, היוצאת ממצרים ומתקבצת על אדמת הקודש.
יהוידע לא ידע מה לומר לעצמו. ואולי להפך, היה לו יותר מדי מה לומר: יכול להיות שקרה נס וכל ההקלטות השתבשו, יכול להיות שציוד ההקלטה שלו לא מתאים לקולות אלוקיים, יכול להיות שזו מזימה של העיתון המתחרה בבעלות דתן ואבירם. הכל יכול להיות במציאות הפלאית הזאת. עוד לפני שיהוידע התחיל לחשוב מה הוא עושה עכשיו, הטלפון שלו צייץ. קובץ שמע.
עכשיו הוא כבר באמת היה על סף התמוטטות. אם הוא לא סבל מספיק עד כה, עכשיו הוא גם מאבד את הבלעדיות, כי שוב מפיצים הקלטות פיראטיות בווטסאפ. הוא לחץ על הקובץ בתחושה ברורה שעכשיו הוא ישמע בדיוק את הקול האמתי ששמע במתן תורה. עולם אכזר.
אנכי האלוהות הטרנסצנדנטית הא-קוסמית, שמופיעה באופן פרדוקסלי בעולם האימננטי, גואלת את היחידה הפרטיקולרית של העם ואפילו את האינדיווידואל. אולם אין בכך לשלול את המגמות האוניברסליות שלי, לכל היותר אפשר להטיל ספק בקיומן.
יהוידע יצא מהאוהל. הוא הסתובב אנה ואנה, מנסה שוב להעלות את המעמד בזכרונו, ושוב עולים רק חושך, ענן וערפל. וקולות. הרבה קולות, מעורבבים זה בזה, נכנסים זה בזה, מתנגשים זה בזה. מאות אלפי קולות, וקול שופר אחד חזק מאוד.
הוא התהלך בין האוהלים הרבים, והקולות הרבים המשיכו להדהד באזניו. המחנה היה שקט, שלווה הייתה נסוכה על כל האוהלים, כולם ישנו בשלום. כאילו הכל בסדר, ומה שמטריד אותו הוא סתם בעיה של אנשי עיתונות. ואולי זה באמת לא צריך להטריד, אפילו להפך. הוא הגיע עד קצה המחנה, ונשא את פניו אל המדבר. אל המרחב הפתוח, הבלתי מוגבל, האינסופי, היפה כל כך.